צילום: Guy Prives
ביקורת הופעה: אסף אמדורסקי בבארבי
הניינטיז כבר מזמן לא כאן. אבל כשלבמה עולים בזה אחר זה ירמי קפלן ועמיר (ג'נגו) רוסיאנו, ומצטרפים לחברם אסף אמדורסקי - אפשר ממש להריח את זיעת רוקסן המיתולוגי באוויר
הניינטיז כבר מזמן לא כאן. אבל כשלבמה עולים בזה אחר זה ירמי קפלן ועמיר (ג'נגו) רוסיאנו, ומצטרפים לחברם אסף אמדורסקי - אפשר ממש להריח את זיעת רוקסן המיתולוגי באוויר.
קהל היעד: חובבי אמדורסקי משלושת העשורים האחרונים.
דבר המבקר: האיחוד של שלישיית "תערובת אסקוט" על הבמה היה שיאו של ערב מוצלח במיוחד לאמדורסקי, שהדגים יפה את הקילומטראז' המכובד שלו בעולם המוזיקה הישראלית, מימי הרוק הבועטים של אסקוט והאלבום היחיד שהוציאה ב־1991, ועד העידן האלקטרוני והרב־שכבתי של אלבומי הסולו שלו, "צד א'" המצוין האחרון שבהם. ואפשר לראות לפי הקהל שהצטופף במועדון, בגילי 18 עד 60, שאמדורסקי התברג יפה - אולי לא ממש למיינסטרים של שלמה ארצי, אבל במקום טוב מאוד באמצע. בגלגול הזה הוא מקבץ סביבו להקה מצוינת - נשית בלבד, שכוללת בין היתר את קרני פוסטל הנפלאה ואת אור אדרי מלהקת מונטי פיורי על הבס. והם פותחים בפול גז ב"רכבת לצפון" ומיד לאחר מכן "יקירתי" הקלאסי, ומשם אמדורסקי מטיח להיטים כמו "15 דקות" או "החדר האינטימי שלי" של ימי אסקוט - "זה שיר חדש שאני מנסה", הוא מתלוצץ, רגע לפני ריף הגיטרה המוכר. ואחרי כמה שירים נוספים עולים שני החברים לחלק הרוקיסטי יותר של ההופעה.
הדינמיקה המחשמלת על הבמה מורגשת: אמדורסקי, גיטריסט בחסד, רץ מצד לצד בתענוג אמיתי, בעוד קפלן, ילד מתולתל ונטול גיל, מטריף את הקהל יותר ויותר, עד לשיא שבו הוא מחליט לבצע זינוק מהבמה. "אבל תתפסו אותי, כן?", הוא שואל, מודע לכך שימי ה"סטייג' דייבינג" של פעם אולי לא מוכרים כל כך לקהל של היום. אבל גם הקפיצה, והתפיסה, חולפות בשלום. ואמדורסקי יכול לסיים את ההדרנים בקטע האדיר "זוג משמים", פיסת רוק מתקדם של כמעט 10 דקות שלקוחה מאלבומו האחרון ומרימה את הגג של הבארבי. "זה שיר שפשוט לא נגמר", הוא מתבדח, אבל אף אחד לא באמת רוצה שזה ייגמר.
שורה תחתונה: נותר אל"ף אל"ף, אין מה לדבר.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה