אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עין הסערה צילום: איי אף פי

עין הסערה

טוד סלבי חוקר את העולם דרך צילום של אנשים יוצרים - מזון, אמנות, ספרים - בחלל עבודתם. בראיון מיוחד לכלכליסט הוא מספר איך כשנמאס לו ממגזינים שמעדיפים פורטרטים נקיים, הוא פתח בלוג והמציא ז'אנר חדש. עכשיו כולם רוצים "סלבי", מהגולשים, דרך התאגידים ועד המגזינים עצמם

09.01.2013, 08:23 | קרן צוריאל הררי

ביקש העיתון הבריטי הנחשב "הגרדיאן" מטוד סלבי, צלם מגזין לא בולט במיוחד, לצלם את טום וולף, הסופר והעיתונאי, מאבות הניו־ג'ורנליזם. סלבי הגיע לדירתו של וולף באפר איסט סייד במנהטן והתאהב בפריטים שמילאו אותה, שמעידים על הדייר יותר מכל פורטרט: הספרים הפזורים בכל מקום, גם בשידת העץ המעוגלת שתחתיה שטיח מקושקש בגוני כחול, הכובע הלבן של וולף, מקושט בסרט כחול ומונח על רגל עץ מקורזלת, התמונות, הפסלים והאיורים של וולף שהעניקו לו אמנים שהכיר, בכולן הוא נראה בחליפתו הלבנה ובמקל ההליכה המסוגנן שלו. סלבי צילם בהתלהבות, כמו ילד בחנות ממתקים, אולם לאכזבתו ב"גרדיאן" בחרו לפרסם עוד תמונה איקונית רגילה של וולף, מיישיר מבט אל המצלמה בסנטר מורם, לבוש כמו תמיד בחליפה לבנה.

"אנשים ראו את זה מיליון פעם", הסביר בדיעבד את התסכול שלו, שהתחבר למיאוס שלו מהשטנץ ולרעיון חדש שהחל לגבש. סלבי הצטער על התמונות שנשארו על רצפת חדרי העיצוב של המגזינים, שבהן סיפר על המצולמים שלו סיפור דווקא דרך הבית או חדר העבודה שלהם. הוא רצה לחתוך את המתווכים, המגזינים, ולדבר ישירות עם צרכני הצילומים. כך נולד באמצע 2008 theselby.com - אתר המוקדש לפרויקט של סלבי, צילום יוצרים בחללים הפרטיים שלהם.

"הסלבי" הוא הברקה אמנותית ויצירתית. צייטגייסט אמיתי. כאילו לפני ארבע שנים סלבי לחלח את אצבעו, הרים אותה כדי להרגיש לאן נושבת הרוח, ומאז המודל המתמטי בקצה האצבע ממשיך לחוש את דופק התקופה ולא מפספס. בשנים הללו חלפו מול עדשתו יוצרים ידועים יותר ופחות מרחבי העולם, כולם יפים, מעניינים, שונים, ביזאריים, מפתיעים. כותבים, מעצבי אופנה, דוגמנים, יזמים, מוזיקאים, שפים - סלבי מחפש את האנשים הצבעוניים, המסקרנים, שחיים בחללים מדליקים שמספרים עליהם משהו.

האחים ריק ומייקל מאסט בסדנה בברוקלין שבה הם מייצרים שוקולד מפולים, בצילום של סלבי מהספר "Edible Selby". למעלה: מתוך המתכונים המאוירים בספר, צילום: Todd Selby האחים ריק ומייקל מאסט בסדנה בברוקלין שבה הם מייצרים שוקולד מפולים, בצילום של סלבי מהספר "Edible Selby". למעלה: מתוך המתכונים המאוירים בספר | צילום: Todd Selby האחים ריק ומייקל מאסט בסדנה בברוקלין שבה הם מייצרים שוקולד מפולים, בצילום של סלבי מהספר "Edible Selby". למעלה: מתוך המתכונים המאוירים בספר, צילום: Todd Selby

בצילומים של סלבי תמיד יש אפקט של הפתעה. מי ידע שלמעצב האופנה קרל לגרפלד יש ספרייה מטורפת? למעשה, נראה שהבית שלו מוצף בכמה אלפי ספרים. מתחשק לבדוק אילו כותרים בדיוק הוא מחזיק שם, לשאול אם קרא את כולם ומה הכי אהב, או להסתפק בלהתקנא בספרייה הנאה שבחדר המגורים המעוצב שלו. או הסטייליסטית סופיה אשוול והסופר תיבו דה מונטייגו, שבצילום מ־2009 נראים כמו זוג ילדי דיסקו פריזאים (היא בטייץ ורוד כל כך בוהק שהעיניים כואבות), בתוך סלון כבד ראש שהולם יותר זוג בגיל העמידה. ובני הזוג סמיילי, פיליפ (אמן, במגפי גומי שחורים של חקלאי) ואביגיל (מעצבת אופנה בכירה בסטלה מקרטני/אדידס, בהופעה של נערת מועדונים), הניצבים בחצר האחורית הלונדונית הכל כך בורגנית שלהם.

מתוך המתכונים המאוירים בספר מתוך המתכונים המאוירים בספר מתוך המתכונים המאוירים בספר

כך מצטברות התמונות באתר לחלון ראווה - לעתים מציצני, תמיד מרתק - לעולם שמעורר תמהיל של השראה וקנאה. ברוב המקרים העולם הזה לא תוכנן בקפידה בידי מעצב פנים שהלביש את הדייר וביתו בקו עיצובי מסוים, אלא נוצר לאורך שנים ארוכות של עבודה וחיים של היוצר עצמו. אלה לא צילומים סטריליים של בתים שהכל בהם ממוקם במדויק, באיזו סימטריה או פסיאודו־כאוס מאורגן. יש בהם בלגן טבעי של מקום שחיים בו, וברבות מהתמונות מתועדים גם מי שחיים בו, בני המשפחה של היוצר, נינוחים למדי. יופיים של הצילומים כל כך מעורר תאווה, שנדמה שהעדשה של סלבי יכולה להפוך גם דירת שיכון ישראלית מיושנת לאסתטיקה חזקה, ואת בעליה לאנשים הכי קוּליים בעולם.

טום גרוגן, מבעלי Captains of Industry, מספרה־ביסטרו שבה גם מייצרים חליפות, נעליים, קפה ובירה. סלבי אוהב אנשים שעושים הכל בעצמם, צילום: Todd Selby טום גרוגן, מבעלי Captains of Industry, מספרה־ביסטרו שבה גם מייצרים חליפות, נעליים, קפה ובירה. סלבי אוהב אנשים שעושים הכל בעצמם | צילום: Todd Selby טום גרוגן, מבעלי Captains of Industry, מספרה־ביסטרו שבה גם מייצרים חליפות, נעליים, קפה ובירה. סלבי אוהב אנשים שעושים הכל בעצמם, צילום: Todd Selby

"אני חושב שהצילום של טום וולף היה נקודת השינוי מבחינתי", מספר סלבי ל"כלכליסט" איך נולד כל העניין. "זה היה אחרי שכבר דיברתי הרבה על הרצון לשנות את העבודה שלי. רציתי לעבוד על פרויקטים אישיים, לא לחכות שמגזינים יתקשרו אליי. הרגשתי שבצילומים יש כל כך הרבה פרטים מעניינים שנשארים בחוץ ולא מתפרסמים, פרטים שמספרים על האנשים דרך הבתים והחללים שלהם".

איך אתה בוחר את המצולמים?

"אני נמשך לאנשים המוכשרים ביותר, אנשים שיוצרים דברים. אני מתעניין גם במדענים, יצרני בשמים ואנשים רגילים, אבל אני הכי מתרגש מאנשים שעושים דברים יצירתיים, זה מה שמעניין אותי".

מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי

מה הסיכוי שאדם מהשורה, נניח פקיד, ימשוך את תשומת לבך?

"אני תמיד פתוח לזה. עכשיו באתר שלי יש תמונה של בחורה מלונדון שהיא קצבית מתלמדת, אז זה בהחלט אפשרי".

ההצלחה הגיעה מהר. חודשים ספורים לאחר שהשיק את האתר סלבי הוזמן להציג את הצילומים בתערוכה בחנות הקונספט הפריזאית Colette, מקדש של אופנה, ספרים, תצוגות ובר עם יותר ממאה מותגי מים מבוקבקים. זו היתה החשיפה הנכונה מבחינתו, מקפצה שהוביל לאינספור פניות של יוצרים ידועים יותר ופחות שרצו שיצלם אותם, כאילו המצלמה שלו מספקת את תו התקן של האנשים השווים. כך החל מעגל שמזין את עצמו היטב: מצולמים מעניינים מכניסים את סלבי לביתם, לחדר המיטות שלהם, לאמבטיה, מחליפים בגדים למענו, בדרך כלל גם מבשלים ואוכלים איתו משהו, והגולשים מצביעים באצבעות. כיום עומד מספר הגולשים הייחודיים באתר על כ־100 אלף ביום. איתם באו גם קמפיינים מסחריים (על כך בהמשך) ופניות ממגזינים שרוצים שסלבי יצלם להם בשפה שלו, זו שהשאירו על רצפת חדר העיצוב רק לפני כמה שנים. כעת הוא מצלם למיטב מגזיני האופנה והעיצוב בעולם, ובהם "ווג" (האמריקאי, הבריטי, הצרפתי והקוריאני), "הניו יורק טיימס מגזין", "ניו יורק מגזין", "הרפר'ס בזאר", "W", "גרציה" ו"מארי קלייר". סלבי כותב גם טור מצולם חודשי ב"אובזרבר" הבריטי, וכבר הוציא מהפרויקט שני ספרים; האחרון שבהם, "Edible Selby", החל כטור במגזין "T" של "הניו יורק טיימס".

מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי מתוך "לואי ויטון אקספרס", שיתוף פעולה מסחרי שבו יצר סלבי יומן מסע של 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי

ועל כל ההצלחה הזאת, ובראשה המיתוג של שמו כסגנון צילום, סלבי חתום בלעדית. הוא מצלם לבד, רק לעתים רחוקות נעזר באסיסטנט, ולקראת כל צילום עושה בעצמו תחקיר מקיף. "כמעט אף פעם לא הגעתי או התחייבתי לצילום בלי לדעת את מי אני מבקר", אמר בעבר. כך, הוא מסביר, הוא יודע בדיוק לאן הוא בא. "כשאני מחפש בית או מסעדה של מישהו אני מחפש חלל שאומר הרבה על האדם הזה, על התשוקות שלו", הוא אומר כעת, "וכדי להבטיח שהצילום יצליח אני עושה קודם תחקיר. בגלל זה אין אכזבות. אבל הצילום יכול להצליח מעבר לציפיות. זה תלוי כמה מעניינים הדברים שעושים אותם אנשים ומה קורה בזמן הצילום. אנשים בדרך כלל מאוד מתרגשים לקראתו, אז אין בעיה של שיתוף פעולה".

זו קלישאה, אבל אני מוכרחה לשאול: את מי אתה רוצה לצלם שלא צילמת?

"את אובמה בבית הלבן", הוא משיב בקלישאה.

באמת? לא היית מעדיף לצלם את המשפחה בבית הפרטי שלה?

"לא, אני רוצה לצלם אותם בבית הראשון עם הכלב הראשון של אמריקה".

ספר הצילומים הראשון של סלבי, "The Selby Is in Your Place", יצא לפני כשנתיים וזכה להצלחה מהירה. 12 אלף עותקי המהדורה הראשונה נחטפו בחודש, ומאז הודפסו עוד כמה מהדורות והספר התמקם בראש רשימות רבי־המכר של ספרי תרבות, צילום ועיצוב. "Edible Selby", שיצא בספטמבר ומתמקד בצילומים מהעולם הקולינרי, כבר זוכה להצלחה גם הוא. בקדירה של הספר הטרי נרקחים סיפורים אזוטריים (לקט מזון שקוטף שומר בר ואופה ממנו עוגות), סלבריטיז שמעניין להציץ להם (השף של נומה, מקדש המזון הסקנדינבי, ומעבדת האוכל הנורדית שלו ששוכנת בבית־סירה סמוך) ומתכונים מאוירים (בדרך כלל בכתב ידו של השף), ראיון בכתב יד (סלבי כתב שאלות בטוש שחור, המרואיין השיב בטושים צבעוניים). ויש גם בונוס: מגנטים מאוירים למקרר.

הספר מיטיב ללכוד את רוח התקופה. יש בו מפורסמים, ביזאר, אסתטיקה, והוא מייצג היטב עידן שבו אנשים אוכלים חביתה אבל חולמים ביצה עלומה. "לאנשים יש היום הרבה תשוקה לאוכל, הם מעריכים אותו יותר", מסכים סלבי, "ויש המון אנרגיה ויצירתיות בעולם האוכל. זו תקופה מרגשת, גם אותי אישית, ולכן החלטתי להתמקד בתחום הזה".

נקודת המבט שדרכה סלבי מתבונן על כל היוצרים, היא של עולם ה־DIY (עשה זאת בעצמך). ומתוך המבט הזה הוא מסתכל על הבשלנים שמחפשים רכיבים פשוטים ומקומיים, מנסים ליצור לעצמם כלים, סגנון, עיצוב, מטבח, מנה. מבחינת סלבי, בשלנים, מוזיקאים ומעצבי אופנה עוסקים בעבודה יצירתית ומלאת תשוקה דומה, ליצור מנה, שיר או או נעל. הוא לא מתעניין באופנה או באוכל, אלא בדרך שבה אנשים משלבים אלמנטים, בסגנון הייחודי להם, ומייצרים מהם חדש. אולי זה סוד הקסם של סלבי: הוא לא צילם את לגרפלד, כריסטיאן לבוטן או את השף רנה רדזפי מנומה כמעריץ או כצלם שמתמחה באדריכלות, עיצוב פנים ומזון. הוא ניגש לבתים ולמסעדות שלהם כמו אנתרופולוג סקרן, שרוצה ללמוד על המארחים ולחלוק עם אחרים את החוויה דרך המצלמה.

חלק אחר מהכוח של סלבי נעוץ במיתוג, לא רק של הצילומים שלו אלא גם של עצמו. הלוק ההיפסטרי המוקפד, עם משקפיים גדולים (ממותגים, כמובן) וחולצות ורודות עם חתולים (הוא טוען שיש לו 15 כאלה). בחלק מהפרויקטים האחרונים שלו, כמו ב"לואי ויטון אקספרס" - מסע בן 12 ימים ברכבת מפריז לשנגחאי באדיבות החברה - סלבי עצמו הוא הגיבור. את המסע הוא תיעד ביומן מצולם (בסטילס ובווידיאו) ומאויר, שמופיע ב"הסלבי" ובאתר ייעודי של לואי ויטון. בצילומים יש לעתים חיתוכים גסים לתיקי המטען של לואי ויטון, כולל אלה שמאחסנים את ציוד הצילום שלו.

גם הביוגרפיות שלו, שסלבי (34) מציג במקומות שונים, נועדו לשרת את התדמית הזאת, וכוללות מגוון הזוי של עבודות שעסק בהן בעבר, כולל מיפוי בקוסטה ריקה, מחקר על תעשיית התותים בקליפורניה, הדרכת טיולים בטיחואנה, מכירת פרחים אקזוטיים בסיטונאות ויזמות של דישון אורגני. סעיף פעילויות הפנאי שלו שונה בכל אזכור ביוגרפי, וכולל סריקה, אכילת גבינות משובחות, רכישת אייפודים, שבירת המחשבים שלו, בדיקת מיילים באייפון, נסיעות לשדה התעופה, ארבע ארוחות ביום, קשירת שרוכים ועבודה על השיזוף.

וכל זה, עושה רושם, חלק מהחשיבה השיווקית הלא פוסקת שלו. בראיון ל"GQ" על עשרת הפריטים החיוניים בחייו, לשלושה היה ערך שיווקי: הג'ינסים של אלכסנדר וונג (בת זוגו של סלבי, דניאל, היא מנהלת העיצוב בחברה של וונג); התיק שבו הוא מאחסן את ציוד הצילום שלו, מבית לואי ויטון (סלבי עשה כמה קמפיינים לחברה); והספר השני שלו. גם באתר שלו כל פרויקט צילומי מסתיים בהפניה לאתרים של המצולמים. והוא אפילו הלך על מרצ'נדייז. בתערוכה שהציג בקולט נמכרו בגדים שעוצבו במיוחד לאירוע בידי המצולמים שלו וסלבס אחרים, וב"הסלבי" אפשר לקנות הדפס של כל צילום שלו, ממוספר וחתום, תמורת 1,800 דולר. גם בנדנות ממותגות היו, ב־34 דולר לאחת, אבל הן כבר אזלו.

הבאז סביב סלבי הביא לו לא מעט קמפיינים. הוא צילם, בסגנון שלו, לדוקרס, זארה, נייקי, הביטאט (שם המוצרים היקרים מככבים בסצנות ביתיות מבורדקות), קול האן, פנדי, הנסי, איקאה ואחרים. לעתים קשה לזהות איפה נגמרת האמנות שלו ומתחילים הקמפיינים המסחריים, שלחלקם הוא בכלל קורא "שיתופי פעולה". למשל סרטון קצר וסט תמונות של מעצבת האופנה הגרמנייה דורותי שומאכר, שבהם מציצה המרצדס שלה – כי בסופו של דבר זהו חלק מפרויקט של החברה. בסרטון אחר, שצילם עבור זארה, הגלריסטית לוסי צ'דוויק מדברת על עבודה, אמנות ובית החווה שהיא משפצת. בין לבין היא מחליפה בגדים כמה פעמים - של זארה, אפשר להניח - אך המותג עצמו עולה פעם אחת בצורה מטושטשת, לכמה שניות בסוף. הפרויקטים המסחריים, הוא מסביר, הם פשוט הדרך שלו לממן את הפרויקט האישי, להסתובב בעולם ולצלם אנשים, מכיוון שהוא מסרב לשלב פרסומות או ספונסרים באתר.

לא מפריע לך להשתמש בשפה שלך למטרות מסחריות?

"אני אוהב את זה. אני חושב שלעשות מה שאתה אוהב, לקבל על זה תשלום ולעבוד עם אנשים נהדרים זה די מעולה".

ודווקא את האהבה הזאת הוא לא לוקח הביתה: הבית הפרטי שלו מעולם לא תועד במסגרת הפרויקט שלו. בעבר סיפר שהבית הוא ממלכת העיצוב של דניאל, והוא מינימליסטי, עם קירות לבנים וספרי צילום. "לבית ולמטבח שלי אין ערך סלבי", הוא מאשר. "הם לא מעניינים, ואני לא חושב שהם מעניינים עבורי, כי אני מתעניין באנשים אחרים".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות