אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסבל והפחד

הסבל והפחד

בטיפוס הצהריים לאחת מפסגות הפירנאים, בדרך להשלמת מסע אופניים מפרך של 840 ק"מ מהאטלנטי לים התיכון, גילה חנוך מרמרי שהמנוע שסוחב אותו ניזון משני דלקים

09.01.2013, 08:51 | חנוך מרמרי, צרפת

אילו נדרשתי למנות עשרה רגעי אושר, הייתי כולל בהם את רגע הקריאה "הנה הים" כשמסתמן באופק המשטח התכלכל המבשר שתם המסע. אבל הפעם, כשנגלתה רצועת הים של פֵּאִי ד'אוֹק, ארץ היין במורדות המזרחיים של הפירנאים, היא לא עוררה בי יותר אושר מכל תמרור דרך. לא היה זה רגע העונג שבהגשמה, אלא רק הקלה שבלעשות "וי" על מטלה. אמנם הכרזתי "הנה הים" וגם שלפתי נייד ולחצתי, אבל זה היה צילום מז"פי סתמי. כביש, מעקה, מדרון, פיסת ים, עצים ברוח.

הנה הים והנה אנחנו, החמישייה. כולנו שלמים ויבשים ובעוד כמה דקות נחצה את קוֹליוּר, עיירת החוף, ונתייצב בדלפק הקבלה במלון שעל המים בתזמון מדויק להגעיל. שום דרמה, פציעה או תקלה. רק פנצ'ר אחד קטן על 6,700 ק"מ של מפגש חמישה זוגות צמיגים וכביש - הרבה מתחת לסטטיסטיקה השבועית שלנו בשוליים מוכי הנעצים והזכוכית שבין לטרון לכפר עזה. אבל שום מסיבת אנדורפינים לא התארגנה בתוכי. לא התעלות הרוח, אלא משבים עזים של רוח אלכסונית ותחושת ריק.

המחבר בעלייה לקול דה פיירסוּרד. "כדאי להימנע מהשאלה מה עושה אדם בוגר ואחראי שכמותי על מטאטא קרבון, בבגדים טיפשיים, בסביבה קיצונית כמו פני הירח" המחבר בעלייה לקול דה פיירסוּרד. "כדאי להימנע מהשאלה מה עושה אדם בוגר ואחראי שכמותי על מטאטא קרבון, בבגדים טיפשיים, בסביבה קיצונית כמו פני הירח" המחבר בעלייה לקול דה פיירסוּרד. "כדאי להימנע מהשאלה מה עושה אדם בוגר ואחראי שכמותי על מטאטא קרבון, בבגדים טיפשיים, בסביבה קיצונית כמו פני הירח"

תשעה ימים לפני כן, ברכיבת היכרות עם החוף האטלנטי, הסתדרנו לצילום על הטיילת באֶנְדיי שעל הגבול הספרדי, בגבנו לאוקיינוס המנמנם. מעמד נדוש, ובכל זאת העיניים בורקות והרעב למסע צועק מהן. מתבקש היה לשחזר את הסצנה על החול הזעף בקוליור, אבל אפילו לא טרחנו. מיהרנו להדרים לצד הקטָלני של החוף ולהיבלע באנדרטה המופלאה של דני קרוון לזכר וולטר בנימין, בנקודת מותו בפּוֹרטְבּוּ, רגע לפני שהצליח להימלט מאירופה הכבושה אל מחוזות החופש. אחר כך ירדנו לסעודה אחרונה, לאריזה וליציאה בחשיכה אל טיסות החזור.

אדם חרד אני, אך נושא בנטל. שלושה חודשים ארך התכנון, וככל שחציית הפירנאים מחוף־אל־חוף הפכה מרעיון עמום למסלול מדוד, ניעורו בי ימי התרגשות ולילות חרדה. רגע לפני צאתנו הכל עמד לקרוס, כשאחד מחמשת הרוכבים, אושיה חברתית, התנצל וביטל, ונאלצנו לאתר מחליף תוך יומיים. הצלחת המסע - הלוגיסטית, הכלכלית ובעיקר החברתית - בנויה על חמישה רוכבים וטרנזיט, לא פחות ולא יותר. והנה, בלי ועדת קבלה ומבחני התאמה, גייסנו תוך יממה בחור חדש ומצוין.

האנדרטה לזכר וולטר בנימין בפורטבו שיצר האמן הישראלי דני קרוון האנדרטה לזכר וולטר בנימין בפורטבו שיצר האמן הישראלי דני קרוון האנדרטה לזכר וולטר בנימין בפורטבו שיצר האמן הישראלי דני קרוון

ועכשיו הריק - חוויה מעוררת חרדה כשלעצמה. אפשר אמנם לבשר בגאווה שזה היה מסע שהערך העיתונאי שלו אפסי. הכל התנהל לפי התוכנית, מסע מרהיב, מעורר השתאות, געגוע, כמיהה, וגם כואב, מזכך, משובב־חך, מחריד ומטלטל - אושר צרוף. גם המסע הבינאישי היה אידילי, ללא משברים, בשגרת התנהלות של קבוצה מיומנת שאנשיה למדו לנוע ביחד, לסלק כל מכשול ולנטרל כל כעס.

טיפסנו על שפת התהום ולא צנחנו לתוכה. השקפנו אל היקום שלרגלינו ברגליים רועדות, אך לא חווינו הארה. התפללנו לאלוהי הסטטיסטיקה והם טיפלו בפניות קודמות. גלשנו בכבישים ערופֵי מעקה ואיכשהו, בעזרת רפידות סלחניות, נחתנו בתחתיות העמקים ללא פגע. המלונות הפתיעו לטובה. מזג האוויר עבד בשבילנו: חמקנו מן הגשם המובטח אבל חטפנו מכות רוח. הכבישים היו בסדר, חוץ מן המתפוררים, מכורסמי השלג, המתנפחים, המוטלאים. הנהגים היו בסדר אבל חתכו אותנו כאילו אנחנו כובשים ולא בני עם נרדף. "באירופה זה לא היה קורה", נהגתי לסנן.

בניגוד לאלפּים שמאפשרים גיוון בבחירת המסלולים, הפירנאים מציעים ציר רציף אחד, רובו בצד הצרפתי, שממנו אפשר לסטות לדרכים משניות וללכוד עוד כמה מעברי הרים מאתגרים. רוכבים תחרותיים יכולים לגמוא את המסלול בחמישה־שישה ימים; לרוכבי סוף שבוע עדיף לעשות את זה בשמונה. הרי לא באנו לגרוף מדליות, אלא להחליף את הכבישים החרוכים של לכיש ובר־גיורא בשובר שגרה, תמורה הולמת לזיעת הקיץ שהגרנו כאן. בחודשי האימונים לקראת המסע העליתי את תפוקת הקילומטרים השבועית מ־150 ל־200 ובהתאם את תפוקת הגובה. אבל גם מחוות המאמץ הזאת רחוקה מסף המינימום שנדרש לרוכב רציני. האמת היא שיצאנו לחופשת בנים, שהאופניים משמשים לה מסגרת, שלא לומר שלדה. מי שהיה לוקח מאיתנו מבחנות בדיקה היה מוצא בהן כמויות חריגות של אלכוהול וכולסטרול - אבל שני אלו הם חומרים תמימים, במושגים של ענף האופניים.

כשמתפתלים בגוגל־ארץ נדמה שהדרך לקול דה מנטה היא מסלול רך ומוצל. הפער בין הסימולציה למציאות תהומי: השיפוע המזדקר של הכביש החשוף לשמש מוחה את ההתפעמות מהנוף, והשאלה היחידה היא "מתי כבר נגיע" כשמתפתלים בגוגל־ארץ נדמה שהדרך לקול דה מנטה היא מסלול רך ומוצל. הפער בין הסימולציה למציאות תהומי: השיפוע המזדקר של הכביש החשוף לשמש מוחה את ההתפעמות מהנוף, והשאלה היחידה היא "מתי כבר נגיע" כשמתפתלים בגוגל־ארץ נדמה שהדרך לקול דה מנטה היא מסלול רך ומוצל. הפער בין הסימולציה למציאות תהומי: השיפוע המזדקר של הכביש החשוף לשמש מוחה את ההתפעמות מהנוף, והשאלה היחידה היא "מתי כבר נגיע"

אפשר היה למצוא אותנו טרוטי עיניים בארוחת בוקר מאוחרת, עמוסת מאפים, בשרים מעושנים, גבינות, ריבות וקנקני קפה, וזאת אחרי לילה נטול רגשי אשם של ארוחת ערב מתמשכת ועשירה. עד שסיימנו ללהג, ללעוס וללגום הגיעה השעה שבה, ברכיבות השבת בארץ, רוב המסלול כבר היה מאחורינו. לא שבטלנים אנחנו. רכבנו בנתיבי הצליינות שכל דוושני העולם חייבים לעלות אליהם לרגל לפחות פעם בעשור, והופתענו לגלות כי רק רוכבים מעטים טוחנים את הכביש. את האחרים ראינו בחטף כשחלפנו על פניהם בכיכרות העיירות שעל הדרך, יושבים בבגדי לייקרה ומדפדפים ב"טריביון", בעוד אנו דבקים באתיקת יד חרוצים וממלאים ביושר את שש־שבע שעות רכיבת הפרך שנגזרה עלינו, כחבורת אסירי שרשרת, ארבעה פועלים ונהג תורן.

רכבת הרים: מסע חציית הפירנאים באופניים

על מה חושב נהג מלווה, כשהוא לא מתרפס בנייד באוזני בת הזוג? על כלום. מוחו צף, ללא כל פעילות חשמלית, והוא עסוק בגניבת זמן מרוכבים בתקווה לקיצור המשמרת. כהגנה מפני מחליפי הערמומי, נהגתי לעצור לחילופים שני ק"מ מתחת למכסה ולשכנע אותו שסוללת השעון שלו נחלשה. כרוכב, הסבתי את מד המרחק ליארדים רק כדי למנוע מהנהג השודד לגזול ממני מטרים יקרים.

על מה חושב רוכב בחצי שעת גלישה תלולה לאורך 20 ק"מ? אני למשל עסוק באובססיביות במה שעלול לקרות עכשיו, במבזק החצי, בכותרת המזדעקת, באנחה העצורה של מגישת המהדורה לפני התחזית, בדיון במערכת הלילה כמה טורים לתת למנוח וממי לבקש כמה מילים, האם מאוהב או ממתעב? ובין עיקול למהמורה אני מפנטז על הילת ברזל לקיבוע חוליות הצוואר, על הרדמה והנשמה, על המושב הריק בטיסה חזרה. ומה אם זה לא יהיה אני, אלא חברנו הטוב? איך נתבוסס בייסורי אשם על שהבאנו עליו את כל זה? איך יישמע הדיון ברדיו בשאלה אם צריך במדינה מתוקנת לחוקק חוק שימנע מרוכבי אופניים להתאבד לנו בכבישים או עדיף פשוט לגרשם לדרום סודן?

אנחנו על פסגת ההר. "שני מצבי צבירה יש בסבל — כאב והקלה, ולא המטפס שולט במינון אלא תוואי הדרך" אנחנו על פסגת ההר. "שני מצבי צבירה יש בסבל — כאב והקלה, ולא המטפס שולט במינון אלא תוואי הדרך" אנחנו על פסגת ההר. "שני מצבי צבירה יש בסבל — כאב והקלה, ולא המטפס שולט במינון אלא תוואי הדרך"

אבל אויה, זו היתה ראשיתה של הצלחה מסחררת. בהתאמה מלאה לכוונת מתכנני המסלול ומבלי להפסיד אף מעבר הרים אפי, הצלחנו לכתוב את האין־סיפור המושלם. לגרום לכל מה שעלול לקרות שלא יקרה, ומה שצריך לקרות שיקרה - במקום, בזמן ובטעם הנכון, ובמיוחד אם מדובר בתבשיל הקדרה הבאסקי וביין המחוז שלעולם לא מאכזב. אך על אף זאת, התשובה לשאלה עד כמה דומה התוכנית שנכתבה למציאות שתיכתב - ועד כמה עמוקים הפערים בין הדימוי הדיגיטלי שלה לבין ההוויה שתיווצר - היא חמקמקה ומורכבת. תשאלו את וולטר בנימין.

קשה, לדוגמה, לזהות על מסך הטאבלט את הנוקשות החריגה של הדרך המעפילה לקוֹל דֶּה מָנְטֶה (1,350 מטר). כשמתפתלים בגוגל־ארץ על שפת מדרונות מנומרים בשרידי שלג, נדמה שזה מסלול רך, מוצל ומסביר פנים, אך עליי להזכיר לעצמי שהאופטיקה הדיגיטלית הופכת הרים נישאים לפיתות מעוכות ושתהיה זו טעות להקיש מן הצילום האביבי אל הקשיחות הלוהטת של סוף הקיץ. אסור גם להסתמך על ממוצעי שיפוע שמספקים אתרי הטיפוס, הנמתחים מצומת לצומת ולא מתחילת השיפוע עצמו. ההבדל בין הסימולציה לביצוע בפועל הוא תהומי, בכל מובניו. השיפוע המזדקר של הכביש החשוף לשמש מוחק באחת את ההתפעמות מהנוף, וכולנו משנים מצב מהרמוניה קבוצתית למאבק אישי, שבו הדבר היחיד המעניין הוא השאלה מתי כבר תגיע אבן הדרך הבאה.

במסע. "טיפוס, במקרה שלי, הוא מאמץ להיפטר ממנו מה שיותר מהר" במסע. "טיפוס, במקרה שלי, הוא מאמץ להיפטר ממנו מה שיותר מהר" במסע. "טיפוס, במקרה שלי, הוא מאמץ להיפטר ממנו מה שיותר מהר"

זה היה יום שלוש הפסגות שלנו, 2,200 מטר טיפוס, לא כולל שאר העליות שבדרך. קוֹל דה פֵּיירסוּרד מאחורינו, קול דה פּוֹרטֶט־אַסְפֶּה לפנינו, 35 מעלות סביבנו, מנת דגים וצ'יפס שבלענו באתר קיט על שפת אגם מתערבלת בבטננו ואין דבר נכון לעשות מלהסתגר במקפיא לתנומת צהריים - והנה לפנינו 10 ק"מ של טיפוס רצוף, שראשיתו בשיפוע מצמית של 13%, והמשכו המתייצב על 10%. חם, לח, היקום שרוי בסייסטה עמוקה, ובכל זאת עולים על האוכף, ננעלים לדוושות ומתחילים לטחון. זהו מסע אין־חרטה. רכב הליווי חייב להיות בתנועה מתמדת ואף אחד לא יעז לעלות עליו כנוסע. לבטים בשאלה אם לדחות, לסטות או לקצר לא יעלו כלל, אלא אם מישהו זקוק בדחיפות להשתלה. עקרון האל־חזור הוא המוסד היחיד שמנהל אותנו. כל המסע כפוף לידיעה שבסוף כל יום רכיבה חייבים להגיע למלון בשעת אור נסבלת. אמנם גלשנו פעמיים לתוך החשיכה ונאלצנו להפעיל את פנסי המנהרות החזקים, אבל רק החשש מאיחור דרבן אותנו להאיץ עד כדי שבירת שיאי מהירות אישיים וקבוצתיים. עם זאת יש להודות כי המדרבן העיקרי לדהרה המוטרפת היה החשש שנפסיד את ארוחת הערב.

דווקא באותו טיפוס צהריים בקול דה מנטה הצנוע - ולא בטוּרמָאלֶה האדיר, ולא באוֹבִּיסְק המבעית - נגלתה לי האמת העירומה שאני משועבד לה זה שני עשורים: כוח הדחף שמניע אותי הוא לא המטבח הקטָלני ולא הבירה הצרפתית; המנוע שסוחב אותי ניזון ממשאבות שמזרימות למחזור הדם תערובת דלק משני מאגרים - הסבל והפחד. מתברר כי יש לי מנוע היברידי, מנוע זיהום פנימי.

בעליות אני עובד על תערובת עשירה בסבל. ומהו סבל? הידיעה שאת מה שהתחלתי עכשיו אני נידון לעשות ללא הפוגה לפחות בשעתיים הבאות, כמו הבחור מ"הישרדות" שתלוי בידיו על המוט, אסור להרפות. ומכיוון שזהו עונש בלתי נתפס, אני סובל ומתקומם ורק עסוק בשאלה מתי כבר נגיע, כך שהדרך היחידה לפתות את מנגנוני הגוף להמשיך היא להשתמש בהבטחה שנותנים לנכדה בת הארבע: "עוד מעט". הנה עברנו חמישה מטר ונשארו עוד 9,995 בלבד. דווקא הרפיסות שלפני הטיפוס והסבל האורב בפינה, הם שגרמו לי להתעשת ולטפס - בקשי עורף, בזעם, בכוח. טיפוס, במקרה שלי, הוא מאמץ להיפטר ממנו מה שיותר מהר.

עלייה היא גוש בטון שחייבים לפורר לשברים פשוטים, לטחון ולבלוע עם הרבה מים פושרים. שני מצבי צבירה יש בסבל - כאב והקלה, ולא המטפס שולט במינון אלא תוואי הדרך. הטיפוס עצמו הוא הווה מתמשך, מסויט, של כמיהה לגאולה. לאותו רגע מתוק של ניתוק הנעל מן הפדל על מרפסת המזנון שבפסגה ומבט מתנשא (אך נדיב) על ההר (המנוצח) שטוּפַּס.

ואז, שכשמגיע רגע השחרור, עובר הגוף טלטלה הורמונלית ומעבר חד ממוֹד סבל למוֹד פחד. הזיעה החמה טרם התאדתה וזיעה קרה מבצבצת. "את כל זה צריך לרדת?", שאלתי את עצמי לפחות 12 פעם במסע הזה, כשאני מביט בנוף המבעית שלרגליי. זה הרגע להיזכר בירידה מעיירה בשם מוֹן־לוּאִי, שלצדה, בגובה 1,580 מטר, שוכנת פסגה סמויה המכונה קוֹל דֶּה פֶּרשׁ. סמויה - כי הטיפוס אליה אינו אלא התגבהות מתונה, מישור מדומה, הנפרש על פני 70 ק"מ. מן הפסגה הזאת היה עלינו לאבד כאלף מטר ב־20 ק"מ ירידה. 5% שיפוע בממוצע זה לא נורא, אלא שהחלוקה אינה צודקת, וקטעי שיפוע ארוכים הגיעו ל־10% ואף יותר. נכון, אפשר להתמודד איתם, אבל למרות היות הכביש צר למדי, זוהי הדרך הראשית היחידה, ואוטובוסים ומשאיות שועטים בה כמו בירידה מהקסטל. גם זה לא היה נורא, אלמלא הדרך היתה בשיפוץ, חלקה משובש עד כדי אובדן שליטה, וחלקה האחר סלול מחדש ומצופה, כנהוג, בשכבת חצץ דקיק ובוגדני. ואם לא די בכך, הירידה רבת־העיקולים נסללה על שפת תהום אכזרית ללא מעקה ביטחון הולם. הפחד, ידידי הוותיק, התעורר והחל להשתולל. פרקי האצבעות הלבינו מלחיצה מתמשכת על המעצורים, בעוד כל חבריי נעלמים מטווח הראייה. הטרנזיטאי התורן שהבחין בייסוריי התנדב להתחלף איתי, ואני סולח לו על שכממלא מקום לא ידע כי אל קצין פולני אסור לפנות בהצעות כה מעליבות. אחרי ששוּלַח לדרכו, העברתי את שאר הדרך בניסוח מכתבי תלונה לשר התחבורה הצרפתי ומכתבי פרידה לכל השאר.

ואם מזכירים חברים, הייתי ממליץ לקוראיי לבקש דעה נוספת על אודות המסע מחברי היקר עז ההרים או מידידי האהוב קטר העליות. ורק אל תפנו לרעי הטוב אנקונדת המדרון, ששורף אמנם בעלייה אוקטן גבוה של ייסורים, אבל טס בירידות כרכבת קליע תוך חצייה תכופה של מהירות הקול. אני מסתכן בכך שקהי הסבל ועקרי הפחד הללו יציגו בפניכם תמונת מציאות שונה מעט, אבל רק כך תוכלו להבין ללבי. המנוע שלי קטן, המרכב כבד, המודל ישן, ומה שהם עושים בריחוף קליל, אני חוצב בחרון אף. והם עוד דורשים צדק חברתי.

בהשוואה לפחד, הסבל הוא יצור פשוט, כלב נובח שאפשר להשתיק בבעיטה. הפחד הוא שד חמקמק, לא נשלט. הדרך היחידה להתגבר עליו היא בהסחת דעת, לא מהכביש חלילה, אלא מהנסיבות הלא הגיוניות. בעיקר כדאי להימנע מהשאלה מה לכל הרוחות עושה אדם בוגר, סמכותי ואחראי שכמותי, על מטאטא קרבון, בבגדים טיפשיים, בסביבה קיצונית כמו פני הירח. הרבה שנות אימונים מאפשרות להגיע להדחקה מסוימת, מצילת חיים, שתסייע בהסרת התהייה הזאת מגזע המוח, אבל תרופה אמיתית לפחד הרי לא נמצאת אפילו בשלבי פיתוח.

אחת האכסניות בדרך. "פעמיים גלשנו לחשיכה, אבל החשש שנפסיד את ארוחת הערב דרבן אותנו עד כדי שבירת שיאי מהירות" אחת האכסניות בדרך. "פעמיים גלשנו לחשיכה, אבל החשש שנפסיד את ארוחת הערב דרבן אותנו עד כדי שבירת שיאי מהירות" אחת האכסניות בדרך. "פעמיים גלשנו לחשיכה, אבל החשש שנפסיד את ארוחת הערב דרבן אותנו עד כדי שבירת שיאי מהירות"

למרות החרדות, שנת הלילה בפירנאים היתה מתוקה במיוחד. שנת עמלים עמוקה ונטולת חלומות. משהו מזה אנו חייבים לעייפות הכבדה ואת השאר למקומות הלינה המצוינים. אם כוכבי הטור דה פראנס ישנים בזוגות, מי אנחנו שנדרוש חדרים אישיים? העובדה שלקחנו חדרים של שתיים ושלוש מיטות אפשרה לנו לבלות את לילות שני הימים הפנויים בטירה עתיקה של משפחה מלוכנית (ראו מסגרת) בפאתי סן ז'אן דה לוּז, ובפאראדור ספרדי המשקיע באורחיו. בשאר הלילות בילינו במלונות צנועים, משפחתיים, מושקעים ותומכי רכיבה, כשהממוצע התקציבי הכולל הוא בהחלט סביר - 65 יורו לאדם ללילה.

והרי הצהרת ההון: המסע כולו עלה לכל משתתף כ־1,600 יורו - כולל חדרי מלון ל־10 לילות (ללא ארוחות), טרנזיט גדול, תא אחסון לתיבות האופניים וטיסת קונקשן לטולוז וממנה. מעמד הביניים, ובמיוחד אזרחים למודי סיבולת שכמונו, יכולים במאמץ מסוים לעמוד בכך.

כדי למלא את חיינו תוכן גם בסתיו הבא, אני מדפדף כבר היום באפשרויות תכנון מסע שלא יפחת בממדיו ובעושרו מזה שהסתיים. אחרי שכילינו את כל אפשרויות המדף, ניאלץ בשנה הבאה לבנות מסלול במו ידינו. זה יהיה קשה וזה כבר מכניס ברק לעיניים. אלא אם נתעקש לחצות שוב את הפירנאים, והפעם ממזרח למערב - שזה, כמובן, דבר אחר לגמרי.

הצער והחמלה

תייר שמטפח דו־שיח עם הפחד בלב הפירנאים, מתבקש לשמור על פרופורציות. בשעות הערב, כשחומת ההרים משחירה, אי אפשר שלא להציץ אל מעבר לציפוי הפסטורלי ולהיזכר בחרדתם של מבריחי הגבול בין צרפת לספרד לפני 70 שנה. יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים ושאר פליטים שנמלטו מאירופה הכבושה בניסיון להסתנן לספרד הפאשיסטית, הניטרלית, תוך סיכוי גבוה להיירות או להיכלא ולהישלח למחנות המוות.

סֶאוּ ד סֶאוּ ד'אוּרחֶל. עיירות ההרים שולטות על נתיבי המבריחים והבורחים סֶאוּ ד

עם תום המלחמה שימשו ההרים הללו כנתיב הבריחה, בכיוון ההפוך, לפליטי משטר הרודנות של פרנקו ולמהגרי עבודה אל דרום צרפת. מי שחושב שהיום הכל רגוע, כפי שנדמה, כדאי שייקלע להפגנה בכיכר המרכזית של סֶאוּ ד'אוּרחֶל, עיירה קטָלנית שדורשת עצמאות לאומית. או שיקשיב לרחשי לבו של המלוכני האחרון, בעל טירה צרפתי המתגורר במבנה שהקימו אבותיו לפני 500 שנה ומשמש היום מוזיאון ומלון. לורן דה קוראל הוא קתולי אדוק ומודרניסט מאוכזב החי בגן עדן, מודאג מאירועי טולוז, וחושש מפלישה נוספת של חיילי האסלאם - אם לא דרך ההרים, אז דרך שוק העבודה.

במרחק 18 ק"מ מן המלון שבו השתכנו בסוף יום הרכיבה השני שוכנת עיירה כפרית בשם גוּרס, שבה נמצאים שרידיו של מחנה ריכוז לפליטים ושוהים לא חוקיים שהוקם ונוהל על ידי משטר וישי. שתי רבבות, בעיקר יהודים, עברו במחנה. כמה אלפים מתוכם נשלחו לדראנסי ומשם לאושוויץ. היום יש בגוּרס מרכז מבקרים קטן ואנדרטה עשויה מאדני רכבת שהקים דני קרוון. שיבצנו את אתר הזיכרון בתוכנית המסע, אבל בסוף יום רכיבה של 140 ק"מ שהסתיים בעומק הדמדומים נאלצנו לוותר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות