צילום: בלומברג
שנה על הקצה
כלכלתה של ארה"ב תמשיך כנראה לדשדש ב־2013, אך הסיכון האמיתי לכלכלת העולם מגיע מכיוונה של אירופה שנקטה צעדים חסרי תועלת שהשפעתם התפוגגה
שתי ההפתעות העיקריות היו ההאטה בשווקים המתפתחים, שהיתה חריפה ורחבה יותר מכפי שנצפה, והרפורמות שאומצו באירופה שניתן לומר שכמה מהן מרשימות מאוד. עם זאת, עוד ארוכה הדרך לפתרון המשבר.
לגבי 2013, הסיכונים הגדולים ביותר קיימים בארה"ב ובאירופה. מנגד, סין מחזיקה בכלים, במשאבים, בתמריצים ובידע המאפשרים לה להימנע מנחיתה כלכלית קשה, ובשונה ממדיניות מערביות, דרג הממשל שלה אינו כבול לרעיונות הרי־אסון כמו "צנע למטרת הרחבת הכלכלה".
הסינים השכילו להבין כי עליהם להתמקד ב"איכות" הצמיחה - איזונה מחדש של הכלכלה והתמקדות בצריכה מקומית במקום ביצוא - יותר מאשר בתפוקה לשמה. אך למרות הסטת המיקוד מצד סין וחרף תנאים כלכליים גלובליים בלתי אחידים, אמורה צמיחה של 7% לערך לייצב את מחירי הסחורות ולפיכך להיטיב עם היצוא מאפריקה ומאמריקה הלטינית. סבב שלישי של הקלה כמותית מצד הבנק הפדרלי המרכזי בארה"ב אמור גם הוא לסייע ליצוא הסחורות גם אם לא יקדם בהרבה את הצמיחה הפנימית בארה"ב.
בעקבות בחירתו מחדש של אובמה, צפויה ארה"ב להמשיך ולדשדש כפי שעשתה בארבע השנים האחרונות. די ברמיזות להתאוששות בשוק הנדל"ן לרוקן מתוכנם מהלכי מדיניות דרמטיים, כגון מחיקה עקרונית של משכנתאות חדלות פירעון, שבהן גובה ההלוואה עולה על שווי השוק של הבית. אולם בהינתן שמחירי הדיור (בעדכון האינפלציה) עדיין נמוכים ב־40% מהשיא, התאוששות משמעותית של הנדל"ן למגורים אינה צפויה.
מיתון ללא תקווה להתאוששות
בינתיים, גם אם יריביו הרפובליקנים של אובמה לא דחפו את ארה"ב אל מעבר לצוק הפיסקאלי ב־1 בינואר, הם עדיין ידאגו לכך שהגרסה האמריקאית לצנע מתון תימשך. בסקטור הציבורי נופל מספרן של המשרות בכ־600 אלף ממספרן לפני המשבר, אף שההתרחבות הנורמלית אמורה היתה להוסיף לשוק 1.2 מיליון משרות. פירושו של דבר כי גירעון המשרות במגזר הציבורי עומד על כמעט 2 מיליון.
אך הסיכון האמיתי לכלכלת העולם מגיע מכיוונה של אירופה - ספרד ויוון שרויות במיתון ללא כל תקווה להתאוששות. רכישות האג"ח הריבוניות שביצע הבנק האירופי המרכזי מספקות לכל היותר הקלה זמנית. אם יכביד עוד יותר הבנק האירופי המרכזי את תנאי הצנע, כפי שנראה שהוא עושה לגבי יוון וספרד, בתמורה למימון, התרופה רק תחמיר את מצבו של החולה.
בדומה לכך, לא די בפיקוח על מגזר הבנקאות האירופי כדי למנוע זליגה מתמשכת של הון מהמדינות השרויות במשבר. לשם כך תידרש תוכנית ביטוח פיקדונות ראויה אשר מדינות צפון אירופה אינן צפויות להחיל, לדבריהן, בעתיד הנראה לעין. מנהיגי אירופה חזרו ועשו את מה שבעבר היה נחשב לדמיוני והגיבו באופן שלא היה מתואם כלל ועיקר עם השווקים. פעם אחר פעם הם לא העריכו נכונה את ההשפעה השלילית שתהיה לתוכניות הצנע ומנגד, העריכו יתר על המידה את יתרונותיהם של השינויים המוסדיים שביצעו.
ההשפעה פגה במהירות
ההשפעה של תוכנית המימון מחדש לטווח ארוך של הבנק האירופי המרכזי בהיקף של טריליון יורו, שהזרימה כסף לבנקים מסחריים כדי לרכוש אג"ח ריבוניות, חלפה כלעומת שבאה. מנהיגי אירופה הכירו בעובדה כי משבר החוב במדינות הפריפריה ביבשת רק ילך ויחמירו בהיעדר צמיחה, והם אפילו (לעתים) הכירו בכך שהצנע לא יסייע בחזית זו. עם זאת, לא עלה בידיהם להרכיב חבילת צמיחה יעילה.
למיתון שהטילו רשויות אירופה על ספרד ויוון כבר היו השלכות פוליטיות. בספרד קמו לתחייה תנועות למען עצמאות, בעיקר בקטלוניה, בעוד שניאו־נאצים צעדו ברחובות יוון. היורו, שנוצר לשם טיפוח אינטגרציה אירופית דמוקרטית, הביא בדיוק להשפעה ההפוכה.
הלקח כאן הוא שפוליטיקה וכלכלה הן ישויות בלתי ניתנות להפרדה. ייתכן שהשווקים לבדם הם בלתי יעילים ונטולי יציבות, אך פוליטיקת הדה־רגולציה פתחה פתח לעודפים חסרי תקדים שגרמו להיווצרות בועות נדל"ן ולמשבר המתמשך אשר הגיע בעקבות התרסקותן.
בנוסף, הובילה הפוליטיקה של המשבר לתגובות בלתי הולמות לחלוטין. הבנקים אמנם ניצלו, אך הבעיות הרוחשות מתחת לפני השטח נותרו ללא מענה. לא שזה מפתיע, שכן הן באירופה והן בארה"ב הוטלה המשימה של תיקון הבנקים על אותם קובעי מדיניות שיצרו את הבעיות מלכתחילה. באירופה היתה זו הפוליטיקה ולא הכלכלה שהביאה ליצירת היורו. היתה זו גם הפוליטיקה שהובילה למבנה מעוות מהיסוד שיצר שפע של מקום להיווצרות בועות אך גם למחסור בכלי התמודדות.
התמודדות הממשלות החצויות
הצגת התחזית ל־2013 פירושה חיזוי האופן שבו ממשלה חצויה בארה"ב ואירופה חצויה יתמודדו עם המשברים שלהן. כדורי הבדולח של הכלכלנים תמיד עכורים, אך אלה של הפרשנים הפוליטיים עכורים עוד יותר. לאור כל אלה, קרוב לוודאי שארה"ב תתנהל בדשדוש במשך שנה נוספת מבלי שתיפול מצוק אמנם, אך גם מבלי שתעלה על דרך המלך להתאוששות בת־קיימא. עם זאת, אין ספק שמשני צדי האוקיינוס תרווח הפוליטיקה הקוטבית של יומרנות והליכה על הקצה. הבעיה עם הליכה על הקצה היא שלפעמים אתה באמת נופל.
הכותב הוא חתן פרס נובל בכלכלה. פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד ל"כלכליסט"
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה