ביקורת: "שנת המבול" מאת מרגרט אטווד

שתי נשים בעולם פוסט־אפוקליפטי. קהל היעד: מעריצי אטווד ובעלי מודעות לאיכות הסביבה. דבר המבקרת: מרגרט אטווד היא סופרת גדולה - זה הדבר הראשון שצריך לדעת כשניגשים ל"שנת המבול", ספרה שיצא לראשונה לאור ב־2009 ומתורגם כעת לעברית (תרגום: יעל אכמון). מאידך, מי שמצפה לרומן מופת נוסח "המתנקש העיוור" ודאי יתאכזב - או, במדויק יותר, יידרש לתקופת הסתגלות.

"אחרי המבול" מספר את סיפורה של כת גננים שמאמינה שהעולם שבו היא חיה - עולם עתידני וכוחני שבחלקים ממנו שולטת המאפיה, בעלי חיים מהונדסים גנטית נוצרים ומינים אחרים נמחקים - עתיד לבוא לסיומו. שתי נשים מספרות את סיפורו של העולם הזה ומה שקורה לאחר שהוא נחרב - רן, ילדה שגדלה אצל הגננים ובהמשך עוזבת אותם והופכת לאמנית טרפז בבית זונות, וטובי המבוגרת ממנה, שנמלטת מהעולם שבחוץ לחיק הגננים אף על פי שאינה מאמינה בתורתם. אטווד רוקחת כאן מעשייה משונה, קצת מבולבלת ומבלבלת, אבל את היותה סופרת גדולה, כאמור, אי אפשר לקחת ממנה. גם כשהיא גולשת למחוזות הפנטזיה וההיסטוריה האלטרנטיבית, היא עדיין מגלה שליטה מוחלטת במילים ורגישות מדהימה למצבים אנושיים ולדמויות. זהו מעין ספר המשך ל"בז וניאלה", ספר מוקדם יותר של אטווד, כך שייתכן שמי שקרא אותו קודם ייהנה יותר. כך או כך, שווה קריאה. ציטוט למזכרת: "מקלדת הערכים האנושית מוגבלת, אדם אחת נהג לומר: לא ניתן לנגן עליה דבר שלא נוגן בעבר. וידידים יקרים, צר לי לומר, אבל יש בה גם אקורדים צורמים" (הוצאת כנרת, 464 עמודים).

שורה תחתונה: אם אתם אוהבים פנטזיה, לכו על זה.

יצא השבוע

"מיקי, אני מדברת אליך" מאת שי שטרן. היוצר והמגיש השנון של תוכנית הטלוויזיה "אל תשאל" מוציא ספר ראשון, שפורס את סיפורו של מיקי, קולנוען שכמו בכל קלישאה, "מתלבט בין מחויבות רומנטית לבין שאיפתו לעצמאות". למרבה הפלא, עלילת הרומן של שטרן מתרחשת בירושלים ולא בתל אביב, מה שמעניק לו טוויסט מסקרן (הוצאת מודן, 335 עמודים).