אל תתערבו להם

1. ליכט לא רוצה מסר של ייאוש

הנתונים מראים ששכר הבכירים ממריא, אבל המשנה ליועמ"ש טוען שאין לנטוש את השיטה

עו"ד אבי ליכט, המשנה הכלכלי ליועץ המשפטי לממשלה וממנסחי חוק שכר הבכירים, מרוצה מכך שתוקפים את החוק משני הכיוונים - על שהוא מקל מדי ועל שהוא מכביד מדי. "כנראה עשינו את הדבר הנכון", הוא מתרשם. זה התחיל מהצעת החוק של חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ לקביעת תקרת שכר בחברה: לא יותר מפי 50 מהשכר הנמוך בה. משרד המשפטים בלם אותה באמצעות ועדת נאמן, שהמירה אותה בחוק שהתקבל לבסוף. הנימוק של ליכט נגד הצעת יחימוביץ' הוא ממלכתי. "חקיקה שמגבילה את תקרת השכר", אמר השבוע בכנס, "משדרת ייאוש מהשיטה הקיימת, משדרת מסר שהאורגנים בחברה לא מספיק מבוגרים וצריך להוציא את ההחלטה מידיהם".

"לא מספיק מבוגרים" זו הגדרה חלופית ומתונה למסר שלובה במחאה החברתית ונתמך בנתונים: שכר הבכירים בחברות ממריא בלי קשר לביצועים, שלא פעם מסתיימים בהפסדים או אצל הספר. המניעים מגוונים: החל מאינטרס של בעל השליטה לצ'פר את הבכירים כדי שיסייעו לו לחלוב את החברה וכלה בחזירות פשוטה, חמדנות אנושית שלא יודעת גבול.

אבי ליכט. ריסון באמצעות הבניה של שיקול דעת | צילום: אוראל כהן

את זה כמובן לא אומרים במשרד המשפטים, לפחות לא בכנסים פומביים ובדברי ההסבר להצעת החוק. בשוק נעלבים מהרוח הזו ומאשימים את המחוקקים בפופוליזם, ביצירת פתרונות שיכבידו בעלויות ולא יביאו תוצאות. אבל תשובות אמיתיות לנתונים אין, ובמקום להודות לנאמן ולליכט שהצילו אותם מיחימוביץ', תוקפים אותם על הפתרון שהגו. הרעיון של החוק הוא לקבוע דרך ולא את התוצאה, כלומר להטמיע תרבות של ריסון באמצעות הבניה של שיקול דעת פנימי בחברות. במקום חליפה אחת אחידה לכולם, כהצעת יחימוביץ', אפשרו לכל אחד להצטייד בחייט משלו.

התלונה המרכזית היא שהחוק עמום, לא ברור. שהוא מפרט פרמטרים ושיקולים למכביר שמקשים על ניסוח מדיניות התגמול וגזירת המספרים הספציפיים מתוכה. אילו חוק יחימוביץ' היה מתקבל, הכל היה ברור, אבל התלונות לא היו נעלמות. והצעקה, אם מותר להמר, היתה חזקה הרבה יותר.

הדבר דומה קצת לתיקון חוק העונשין שהתקבל בתחילת ינואר 2012. תיקון שנועד להבנות את שיקול הדעת של השופטים בגזירת עונשים. גם כאן מתלוננים השופטים שהחוק לא ברור ושקשה ליישמו. וזהו הדמיון בין שופטים לבעלי ההון: הם לא אוהבים שמתערבים להם בשיקול הדעת, שאומרים להם מה ואיך לעשות, שדורשים מהם להסביר, שדורשים מהם להתנהל בשקיפות. וכשמדובר בנמענים חזקים, גם נימוקי הנגד חזקים ומנוסחים כדבעי.

התערבות חקיקתית היא אכן הגרזן האולטימטיבי, שנדרש רק במקרים של פתולוגיה מהותית שמשוועת לתיקון. נכון שהכנסת מאמצת לעתים רוחות פרצים פופוליסטיות, ומסננות הייעוץ המשפטי לא תמיד מצליחות לבלום אותן. נדמה שבמקרה של שכר הבכירים אין מחלוקת על הכשל ועל כך שנבלמה חקיקה קיצונית יותר.

2. נגמר ה"למה", עכשיו ה"איך"

עוד תעסוקה לרואי החשבון, לעורכי הדין ולמוסדיים

שלשום, פחות מחודש לאחר שהתקבל החוק, אושרו בוועדת הכספים התקנות המשלימות. בתקופת הביניים בין החוק לתקנות, התנהל מאבק מאסף שנועד למלט מגזירת החוק חברות קטנות ודואליות. בתקנות שהתקבלו נדחו הבקשות. הקלות והנחות בטלות בשלב זה. כרגע המאבק הוא כבר לא על ה"למה", אלא על ה"איך". לאחר שהשוק מיצה את הגינויים ובקשות הפטור הוא ייאלץ להפנות את האנרגיות ליישום. פגשתי השבוע פרקליטה בכירה בדימוס שמכהנת כדח"צית בוועדת תגמול בחברה ציבורית גדולה, שהיתה מבוהלת: "מה אני עושה עכשיו?". למשל, איך היא מאשרת מענקים לבכירים בגין 2012 שהסתיימה לאור התיקון שנכנס רק בתחילת 2013. למשל, איך להתייחס במדיניות התגמול ל"חורים", שהותיר החוק בעניין בונוסים לא מדידים, בהיעדר תקרה לסוגים מסוימים של אופציות או אפשרות לאישור פרטני לשכר מנכ"ל חדש ללא אישור של האסיפה הכללית. כל אלה יספקו עבודה לרואי החשבון, לעורכי הדין, למוסדיים, למומחי אנטרופי ולמומחי תגמול כפרופ' משה צבירן. בסופו של דבר השאלה היא האם מאמצים אלה יתועלו לעקיפת החוק או לאכיפתו, להחזרת השפיות והרציונליות בהבניית השכר, או להמשך הפקרות התגמולים בשינוי אדרת.

3. הרשויות מרגיעות, בינתיים

רשות נ"יע מתכוונת להותיר את הזירה לאכיפה אזרחית

שאלת ה"איך" מונחת גם לפתחן של הרשויות, שבינתיים מרגיעות. יו"ר רשות ני"ע, פרופ' שמואל האוזר, הודיע שיותיר את הבמה בעיקר לאכיפה אזרחית באמצעות תובענות ייצוגיות או נגזרות. משרד המשפטים מתכוון לבדוק לאורך כמה שנים את הטמעת המסר של החוק, ובמעלה הדרך יוחלט שם אם צריך להוציא פטיש כבד יותר, או להקל במקומות שאפשר.

ולגבי הבכירים? אין מה לדאוג. הם ימשיכו להביא הביתה משכורת שתאפשר להם לגמור את החודש.