חקר ביצועים: השבוע של waze ואי.די.בי

Waze לא באמת נרטבה

ביום שלישי האחרון גילו נהגים רבים כי אפליקציית הניווט החינמית Waze, בדרך כלל מוצר אמין ובשבוע שעבר גם הגאווה הישראלית של הרגע, מובילה אותם היישר לנתיבי איילון החסומים. בווייז לא הבינו מאיפה זה בא להם. עד עכשיו הם נהנו בסופות: בסנדי האמריקאית עודדה החברה אלפי ניו־יורקרים לדווח על מצב הדלק בתחנות, וסיפקה את תוכנת הניווט הרשמית של כוחות ה־FEMA האחראים על התמודדות עם אסונות. כך הפכה סנדי למקדם מכירות לקראת האקזיט הקרוב, שעתיד להגיע למאות רבות של מיליוני דולרים. ככה זה באמריקה, אפילו הסופות יותר מפרגנות. אבל הישראלים שצקצקו כאן על קריסתה של Waze שוכחים שמבחינת המשקיעים בעולם הגדול, אין שום סכנה בסופה קטנה במזרח התיכון.

אסף גלעד

נתיבי איילון | צילום: דידי וילוז'ני

כהן - להוריד על הברכיים

חברת הביטוח מגדל, בהנהלת יונל כהן, היתה הראשונה בשבוע שעבר להתחיל לשווק את ביטוחי המנהלים החדשים, אלה שבעקבות התערבות הרגולטור אינם מציעים לחוסכים שום יתרון משמעותי על פני קרנות הפנסיה. להפך, הם רק עולים 50% או יותר בדמי הניהול. עכשיו הכדור נמצא אצל מקומות העבודה החזקים במשק, אלה שמעסיקים עשרות אלפי בני אדם ודואגים לפנסיות שלהם. אם הם לא יורידו את חברות הביטוח על הברכיים וידרשו לחתוך את דמי הניהול לפחות בחצי, לרגולטור לא תהיה ברירה אלא להתערב שוב. לא באמת משנה אם אלה יהיו הצרכנים או המדינה, את ביצת הזהב הזאת מישהו יצטרך לשבור השנה.

שאול אמסטרדמסקי

יונל כהן | צילום: אוראל כהן

דיסני - יודעת עלינו הכל

דיסני רוצה את הלקוחות שלה מרוצים יותר, רגועים יותר ומבזבזים יותר. כדי לעשות זאת היא משקיעה כעת מיליארד דולר בשדרוג פארקי השעשועים שלה, בין השאר באמצעות החלפת כרטיסי הכניסה הישנים בצמידים אלקטרוניים. בצמידים האלה יש שבב עם פרטי כרטיס האשראי של המבקרים, שמאפשר להם לקנות בהנפת יד פשוטה מול קורא הברקוד, ובלי לשלוף את הארנק. על הדרך הצמידים האלה גם אוספים מידע על הרגלי הבילוי של המבקרים (האם העדיפו ללחוץ יד לגופי או לשלגייה? האם קנו בלון של מיקי מאוס או קשת לשיער עם אוזניים של מיני מאוס?). דיסני אינה הראשונה לעשות זאת, אבל כפי שהבהיר בכיר בענף הכרטוס: "כשדיסני מבצעת מהלך, היא משנה את הקוד התרבותי". כך שהשילוב הזה של דרך קלה לבזבז יותר וויתור כמעט מוחלט על פרטיות הוא לא משחק ילדים, אלא העתיד המטריד של הצריכה.

תמר טוניק

דיסני | צילום: cc by dreamagicjp

AIG - לא, אנחנו לא יכולים

ארצות הברית מכרה לפני כחודש את שארית המניות שלה בענקית הביטוח AIG, שהולאמה חלקית במשבר. טענת הממשל שלפיה נרשם רווח על חילוץ החברה היא כנראה תעלול חשבונאי, אבל העסקה בכל זאת היתה רגע מפתח בבלימת המשבר. AIG מצדה השיקה בשבוע שעבר קמפיין שכותרתו "תודה לך אמריקה", ומנכ"ל החברה רוברט בן משה שיבח בראש חוצות את נחישות עובדיו להחזיר את חובות החברה ואת תרומתם ליציבות המערכת. אבל לא בטוח בכלל שהמערכת, שעדיין נלחמת בחירוף נפש בכל ניסיון רגולציה, אכן בטוחה ויציבה יותר. ואפילו AIG, לצד הקמפיין, בכלל שקלה השבוע להצטרף לתביעה ייצוגית נגד הממשל בטענה שהתנאים הקשוחים של החילוץ גזלו רווחים מבעלי המניות שלה. גם אם זה לא יקרה, כבר ברור שיחד עם שארית המניות, הממשל והציבור האמריקאי נפרדו גם מהתקווה לשינוי עמוק במגזר הפיננסי.

אורי פסובסקי

הסינים באיטליה מעדיפים דיקטטורה

עד עכשיו הבריחה מאירופה עקב המשבר אפיינה בעיקר צעירים ילידים שיצאו לחפש את מזלם בקולוניות לשעבר. השבוע גילה "הפייננשל טיימס" שגם האירופים החדשים עוזבים, ודיווח על עלייה דרמטית במספר המהגרים הסינים באיטליה שקנו כרטיס בכיוון אחד - הביתה. מספר המהגרים מכל העולם באיטליה גדל בעשור האחרון מ־1.3 מיליון ל־4.3 מיליון, והם היו אמורים להיות העתיד של המדינה, הידיים העובדות שיממנו את הפנסיות של הקשישים בחברה שאין בה מספיק צעירים. כך שהעזיבה המתרחבת שלהם היא סימן מבשר רעות לכלכלה המקרטעת, שבמקום להצליח להתאושש מנזקי כהונתו של סילביו ברלוסקוני התבשרה השבוע שהוא מתכוון להתמודד על תפקיד שר האוצר. במצב כזה, לא פלא שדיקטטורה קומוניסטית ודכאנית נראית פתאום עדיפה.

ארז רומס

דנקנר המגוחך מכולם

נכון שמדובר רק בעמדת פתיחה, אבל נוחי דנקנר היה צריך לכבד יותר את השותפים שלו למשא ומתן, הנציגים של מחזיקי האג"ח. ההצעה של אי.די.בי לדחות את פריסת החוב לעד 15 שנה לא כללה הבהרות על מקורות מזומנים מעבר לאלה שיגיעו מאדוארדו אלשטיין, וגם לא על פיצויים. הדיבורים על שיתוף המחזיקים באפסייד מהחברות־הבנות מכוונים לטוב, אבל זה מעט מדי ולאורך תקופה ארוכה מדי. החבילה כולה היתה מהלך לא חכם, שמעורר אנטגוניזם אצל מי שאמורים ללכת לקראתו בשעת מצוקה. מבין כל הניסיונות היצירתיים של הטייקונים לשמוט חובות, דנקנר בהחלט זכה בתואר על ההצעה המגוחכת מכולן.

גולן חזני

נוחי דנקנר | צילום: אוראל כהן

גליקמן ראוי להפרטה

הפרטה היא כלי שצריך לנהוג בו נכון, במידה ובזהירות. אבל כשחברה ממשלתית מתנהלת בפזיזות וחוסר אחריות, מתעורר הצורך לשקול הפרטה ברצינות. אם חברת החשמל היתה פרטית או ציבורית, היא כבר מזמן היתה בפירוק או הקפאת הליכים. המשקיעים היו בורחים, הצרכנים היו הולכים למתחרים, וראשיה היו חרדים לשמם. אבל כשהמדינה נותנת לה עוד ועוד צ'קים שיפתרו כל בעיה, לא פלא שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת שהכל מגיע לה. הפעם זה בא לידי ביטוי בבונוס של 10% על שכרם הנדיב ממילא של בכירי החברה, ובהם המנכ"ל אלי גליקמן. הבונוס מוענק על 2011, שבה חברת החשמל הפסידה 785 מיליון שקל, ורגע אחרי שהתגלתה הטעות התזרימית של החברה בגובה 1.4 מיליארד שקל. גם אם הבונוס הזה נגזר מתקנות רשות החברות, הבכירים היו צריכים לסרב לקבל אותו. בשוק ההון זה לא היה עובר.

קרן צוריאל־הררי

גבריאלי מכבס ותולה

התביעה של בעלי האג"ח נגד חלוקת הדיבידנדים של אי.די.בי אחזקות ב־2010-2008 חושפת את הישיבות שבהן הוחלט על החלוקה ואת הרציונל של מנהלי החברה. למשל המנכ"ל חיים גבריאלי, שטען בתצהיר שלו: "ההידרדרות (של החברה) החלה זמן רב לאחר חלוקות הדיבידנד ומצירוף נדיר של אירועים מאקרו־כלכליים בלתי צפויים, ביניהם (...) המחאה החברתית שפגעה קשות בשופרסל והרגולציה בשוק הסלולר שפגעה קשות בסלקום". המחאה החברתית מקסימום שרטה את שופרסל, והרגולציה התהוותה מספיק זמן כדי שסלקום תוכל למצוא דרכים לספוג אותה. אין בתצהיר מילה על הימור מטורף במיליארדי שקלים על מניה של בנק שוויצרי, על מבחני הרגישות שלה (מה יקרה אם המניה תרד) ועל קרקע בלאס וגאס שסייעה לכמיליארד שקל להתנדף - החלטות בעייתיות משנות הדיבידנדים העליזות. הרבה יותר קל להאשים "אירועים מאקרו־כלכליים בלתי צפויים", ולגלגל את זה בסוף על הציבור הישראלי.

גולן פרידנפלד