שכחו אותם באוהל

רינה היתה מפיקת מופעים שעבדה עם כמה מהזמרים הגדולים בארץ עד שבגלל משבר אישי נאלצה להפסיק לעבוד, החלה לצבור חובות, ולא יכלה לעמוד בתשלום שכר הדירה; רמי היה בעל עסק לייצור אנרגיה סולארית עד שהלקוח המרכזי שלו פשט את הרגל; גדי, צעיר ממוצא אתיופי שכולם מכנים "אובמה", לא הצליח לממן לעצמו מקום מגורים אחרי גירושיו; ההידרדרות הכלכלית של ויקטור החלה כשהוא נדרס; ורק מוטי מלח מספר שהוא הומלס מקצועי כבר כמה שנים.

אחד אחד הם התקבצו לכאן, למאהל שהוקם בקיץ על כר הדשא שמול תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב אחרי שפעילי המחאה החברתית ניסו להחיות אותה, והעירייה סירבה לאשר הקמה מחודשת של אוהלים בשדרות רוטשילד. הם התיישבו בחלק הדרומי של המאהל, קרוב לשדרות שאול המלך, מבדלים עצמם מעשרות שוכני המאהל האחרים. אנשים עובדים מן היישוב שהמזל לא האיר להם פנים, וגילו שהדרך אל הרחוב קצרה למדי כיום.

המאהל ברחוב ארלוזורוב | צילום: עמית שעל

"מה שמיוחד בקבוצה שלנו", מסביר לי שמואל, שמעדיף לא לפרט את נסיבות הגעתו למקום, "הוא שמדובר באנשים עובדים, שרק בערב מגיעים לכאן. ביום לא תמצא באוהלים שלנו הרבה אנשים". מה שהכי כואב להם הוא ההתעלמות הציבורית משהייתם במקום כבר חודשים ארוכים, בחום הקיץ ובגשם הכבד של הימים האחרונים, והם מבקשים לציין כי הם זקוקים לאוכל ולתרומות. כשאני מציג את עצמי כעיתונאי הם ממהרים להזמין אותי לשבת לצדם, מתפלאים שכלי תקשורת כלשהו מתעניין בהם. "בכל מערכת הבחירות הזאת לא הגיע לכאן אף מתמודד או חבר כנסת", מתלונן שמואל, "גם מנהיגי מחאת הקיץ שעבר לא היו פה אפילו פעם אחת. אנחנו אוויר מבחינתם. היינו טובים בשעתו, הלכנו לכל ההפגנות, ועכשיו הם לא סופרים אותנו. מה לגבי האנשים שבאמת אין להם איפה לגור? זה כבר לא מעניין אותם".

את המתחם מגדרים סרטי ניילון של המשטרה, כאילו היה מדובר בזירת פשע. כיסא גלגלים שעליו בובת פלסטיק שבורת רגליים, על ראשה כתר, מונח באמצע המאהל. לא ברור מה בדיוק הוא אמור לסמל. בערב ביקורי במקום יושבת הקבוצה על ספות מול מכשיר טלוויזיה ישן, אבל המכשיר משמיע רק קול. "למה זה קורה לנו דווקא היום? איזה נורא. בפרק ההדחה", אומר אובמה. החבורה לא מצליחה להחליט אם הקלקול בממיר הוא בגלל הגשם, או שבעצם הטלוויזיה עצמה היא שמקולקלת. מלח, המכונה כאן "ביבי", מביא מכשיר די.וי.די ישן, מנסה לחבר את החוטים, מתחשמל, פולט קללה ופוסק: "אמרתי לכם שזאת הטלוויזיה ולא הממיר".

אובמה מחליט לספר לי כיצד הגיע לכאן: "מאז הגירושים אני צריך לשלם מזונות וצריך כסף לטפל בבת שלי, ולכן אני לא יכול לממן לעצמי דירה, אף שאני עובד במאפייה 12 שעות ביום. אחרי העבודה אני מבקר את אמא שלי ומתקלח אצלה, כי קר להתרחץ פה בחורף. בקרוב אני מקווה שאצליח לחסוך קצת כסף ולצאת מכאן". הבעיה המרכזית בחורף היא המקלחת. ביבי וחבר נוסף בקבוצה הולכים להתקלח במקווה סמוך, ולרינה יש סידור בבית החולים איכילוב. "לך לפחות יש אמא, שתמיד תוכל לגור אצלה", אומר ביבי, והשניים מתחילים להתווכח. אחר כך גם ביבי נפתח בפניי. הוא מספר שבמחאה ברוטשילד מצא נחמה, "ולרגע חשבתי שזה הפתרון עבורי", אבל עכשיו בכוונתו לפנות לבג"ץ והוא מאמין שיזכה בדיור ציבורי. בינתיים יש לו את הזולה היפה ביותר כאן, הוא מתעקש, ומצית עוד ויכוח עם אובמה.

השעה מאוחרת וחלק מהדיירים כבר נרדמים. לפני שהם הולכים לישון הם מסדרים ביניהם את משמרות הלילה. "זה כמו צבא פה", מסביר אובמה. "כל לילה מישהו שומר על הציוד. יש פה גם בחורות, אנשים ישנים. צריך להגן עליהם". את השהייה במקום מאשרת עיריית תל אביב מדי 1 בחודש, ולכן ככל שמתקרב חודש חדש גובר הפחד בקרב הדיירים מפני פינוי. "מבחינתי", אומר רמי, "אני יכול להישאר כאן כל החיים. דבר טוב אחד יצא מכל הדבר הזה, והוא שהכרנו אחד את השני. זה מאפשר לנו, כאנשים עניים, לתמוך זה בזה, דבר שלא היינו יכולים לעשות אם כל אחד היה גר באיזה חור לבדו".