אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האיש שבעכביש צילום: צביקה טישלר

האיש שבעכביש

איך הילדות המורכבת, הנעורים כגיק מוזר וההתבגרות בחברת צעצועים הובילו את אבי ארד להזניק את ספיידרמן

10.01.2013, 08:51 | דיאנה בחור ניר
אבי ארד (65) מפיק סרטים

בשבוע שבו ספיידרמן מת, האיש שהחזיר אותו לקולנוע מספר במונולוג חושפני כיצד נולדה אהבתו לגיבור־העל

גדלתי כבן יחיד לאמא שהיתה בגטו לודז'. היא אף פעם לא היתה בריאה, אחרי שכילדה היא קיבלה מכה בראש מהגרמנים וסבלה מאפילפסיה. מאלה שאומרים עליהם שלפעמים למי ששרדו היו חיים קשים יותר מאלה שהלכו. אשה אוהבת בצורה מדהימה שכל חייה לימדה ילדים מפגרים. היא היתה מאתרת מפגרים בבתים של ניצולי שואה ומטפלת בהם. בין היתר טיפלה בילדה שלא דיברה, בת לאבא שהעבודה שלו בשואה היתה לזרוק גופות לתנורים. כילד עבדתי עם חלק מהחולים של אמא, ולילדה הזאת הייתי קורא ספרים. עם הזמן היא נפתחה והתברר שלא רק שהיא לא מפגרת, היא גאון, ובחלוף הזמן הפכה למעצבת אופנה ולאמא. הקריאה היתה גם ההצלה שלי. לא הייתי חברותי, לא התערבבתי עם חבריי לכיתה. העסקתי את עצמי בקריאת פנטזיה ובכתיבה. הדמיון שלי המריא בפראות, אנשים חשבו שאני מטורף.

ספיידרמן, צילום: mct ספיידרמן | צילום: mct ספיידרמן, צילום: mct

דמיינתי שאני ביער שרווד. גרתי במקום אחר, לא במציאות של המשפחה שלי. הקריאה היתה הדרך שלי לא להיות בחיים האמיתיים. קראתי פנטזיה, מדע בדיוני, כל דבר שקשור לעולם שאינו קיים. את העולם הקיים הכרתי היטב ולא היתה לי שום סיבה לאמץ אותו. לא יצרתי חברויות אבל הייתי בסדר עם זה. רוב הזמן הוקדש לקריאה וכתיבה. בגלל הפרעת קשב חמורה, גם בית הספר היה מקום אומלל וקשה מבחינתי, כך שנשארתי עוד יותר לבד ופיתחתי צד שלם נוסף בחיי. הייתי גיק מוזר. תודה לאל שזה לא הפך לסכיזופרניה אמיתית, אבל זה נשאר איתי לתמיד, גם אם היום אני קצת יותר חברתי.

אז לא הייתי צריך חברותיות, הבית שלי היה בית סגור. ואולי סתם הייתי אידיוט ואף אחד לא רצה לשחק איתי. אבל עד היום בשבילי החיים הם בפנים, בתוכי. לכן אני חייב את אשתי כפרטנר שאני אוהב, ושהוא אוהב אותי, כדי להתמודד עם זה ולתת לי את הספייס שלי, שהוא המקום שבו אני יוצר. שנים אחרי הילדות, לפני שרכשתי את מארוול קומיקס, מצאתי עבודה בחברת צעצועים. ייצרתי המון סוגים של צעצועים ובובות מדברות שניסיתי להעיר לחיים עם צ'יפ של מחשב. אחר כך עשיתי את זה בפרסומות ואחר כך בסרטי אנימציה, שבהם אתה בוחן מה דמות מצוירת יכולה לעשות ודמות פיזית לא. גדלתי לתוך הטכנולוגיה וזה ריתק אותי, להבין איך אפשר לנצל אותה בעולם של דמויות פנטזיה שאתה רוצה להחיות.

בספיידרמן התאהבתי כי גיקים אוהבים את ספיידרמן. הוא מלך הגיקים. הוא גדל בצורה שונה, חכם, נראה טוב, ביישן, חזק, אילו היה מדובר בשידוכים יש לו את רשימת הדרישות המיטבית. כל הרעיון של גיבורי־על זה שאתה לא צריך להקדיש את כולך לאחרים, אלא רק חלק מעצמך. גיקים אוהבים דמויות שהן נגד בריונות, כי בבית הספר האכזריות איומה. אבל כל גיבורי הקומיקס מורכבים, לכולם יש 'אישוז', זהות כפולה. גם תדמית גלויה שהיא הסמל שלהם, וגם אחת מוחבאת. ילדים אמנם מבינים את המורכבות, אבל כמודלים הם רוצים שהגיבורים שלהם יהיו חזקים. לוקח להם זמן, ורק כשהם גדלים הם עוברים לאקס מן, שהוא יותר רגשי. באמצעותו הם לומדים מהו בידוד, מה זה להיות ולהרגיש שונה.

בתיכון המצב מסובך והם צריכים לדעת שהם לא לבד במצב הזה. זאת הסיבה שספיידרמן הוא כזה מודל פנטסטי. פיטר פרקר, האלטר אגו שלו, קיים בכולנו. לכולנו יש שאלות של מי אני, מה אני יכול להיות, מה המחיר שאשלם בשביל זה, על מה אתפשר. כל אחד ביום הראשון בתיכון הוא פיטר פרקר. קומיקס מכסה את קשת הרגשות לצעירים כאלה ונותן להם תקווה. הוא מראה שאפשר להיות כזה ועדיין להיות קול. ואם עכשיו יוצרי הקומיקס 'הרגו' את ספיידרמן, זה לא יותר מפעלול מכירתי. אין שום תסריט שיכול להמית את ספיידרמן לצמיתות. כשלעצמי, כשאני מסתכל היום לאחור, גם אני כמו כולם תוצר של נסיבות. נסיבות 65 שנות חיי לא ישתנו. לשמחתי הביזנס שלי הוא לייצר רעיונות, זו פרנסתי. ובשביל זה לא צריך יותר מלשכב על החוף ולחכות שרעיון יצוץ בראש ולהגיד 'וואו, זה מעניין'".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות