הון אנושי: נרקוד נשכח

סוף השבוע, עשרה ימים לפני הבחירות, לא ניכר הרושם שאת בכירי המשק הן ממש מעניינות. במוצאי שבת, למשל, חלקם הגיעו למועדון הבארבי בתל אביב, להופעה של להקת טמפו בראשות יהודה לוי, מנכ"ל השלוחה הישראלית של בנק HSBC. עשה רושם שהבכירים ממש ששים להתמסר למוזיקה הקובנית הסוחפת של הלהקה ולאלכוהול. הם העדיפו תזוזות קלות לפי הקצב, רק לא לדבר על הבחירות. כל ניסיון להעלות את הנושא נתקל בתגובות מתחמקות.

מזל שנתקלתי באורן מוסט, פעם בסלקום והיום נשיא גולן טלקום. מוסט רק חיכה שמישהו ישאל אותו משהו, לא משנה מה, כדי שיוכל לצאת למתקפה. אז שאלתי על הבחירות, והוא ענה על חברות הסלולר הוותיקות. "מבחינתן הכניסה שלנו לשוק היא אסון חסר תקדים, טראומה כמו יום כיפור. הן ידעו שמתחרים עומדים להיכנס לשוק ולא נערכו לזה. הן פשוט המתינו על הגדר, לא עשו מאום וקיוו שבעזרת הקשרים שלהן יצליחו להשפיע על הרגולטרים. בינתיים חברות הסלולר היו שאננות ומלאות היבריס, ממש כמו בתקופה שהייתי בסלקום וחברת פלאפון כינתה אותנו 'סלכלום' אבל לא הורידה מחירים. הם ניסו לגמד אותנו אז וגם היום. הם מפיצים שמועות בתקשורת כאילו גולן טלקום על סף פשיטת רגל, מה שמאוד לא נכון. אנחנו רק לוקחים להם עוד ועוד מנויים", אמר מוסט.

שמחתי לפגוש באירוע את רו"ח יצחק סוארי, מקורבו של נוחי דנקנר. סוארי אינו מרבה לבקר לאחרונה באירועים, אבל הפעם מדובר היה בעניין משפחתי - אשתו, עדיה, היא אחותו של יהודה לוי. קפצתי על ההזדמנות לשאול אותו על הקשיים של אי.די.בי, אבל הוא רק חייך את החיוך המפורסם שלו ושתק. את הסמול טוק ניהלה עדיה, שחשפה שסוארי דווקא מאוד פוליטי בימים אלה: "כל אדם צריך שיהיו לו תחביבים, והתחביב של יצחק הוא קריאת ביוגרפיות היסטוריות. בימים אלה הוא סיים לקרוא את הביוגרפיה של סטלין ועכשיו הוא מכין את עצמו לקריאת הביוגרפיה של היטלר".

למחרת, באירוע שהתקיים במרכז פרס לשלום, ציפיתי לקצת יותר רוח פוליטית. בכל זאת, המרכז הזה נולד כששמעון פרס הפסיד לבנימין נתניהו בבחירות 1996, ועוסק מאז בפעילות שיש לה גוון פוליטי מובהק. הפעם הוא אירח מפגש של קבוצת פישמן על אחריות תאגידית והשקעה חברתית, שבו חולקו פרסים לגורמים בקבוצת פישמן שעוסקים בעזרה לקהילה. אבל גם במרכז פרס איש לא רצה לחשוף בפניי לאיזו מפלגה יצביע בבחירות, כאילו מדובר בשאלה האינטימית ביותר ולא בהבעת עמדה מתבקשת בעניינים בוערים על סדר היום.

ובכל זאת, הצלחתי לשמוע כמה דעות. יהודית רקנאטי, למשל, הודתה ש"אני תומכת בגוש השמאל ולא בביבי, מדובר בעניין מאוד אישי", ואליעזר פישמן פשוט אמר: "שום דבר לא עומד להשתנות, הבחירות האלה מיותרות". ניסיתי לשאול אותו על המצעים הכלכליים, למשל של מפלגת העבודה, והוא אמר: "אין כלום שמה. יחימוביץ' פנתה לכמה כלכלנים שאני מכיר ועליהם אני יכול להגיד לך שהם לא מבינים מהחיים שלהם בכלכלת שוק אמיתית, לכן אני חושב שמה שהיא קוראת מצע כלכלי הוא נייר ריק מכל תוכן".

רמזי גבאי, יו"ר מכון היצוא ואופיס טקסטיל, דווקא מאמין ליחימוביץ': "אני מכיר אותה, ומילה שלה שווה זהב. אם היא הבטיחה שלא תשב בממשלה עם נתניהו אז היא תעשה את זה, כשהיא אומרת משהו היא מקיימת אותו, וזה מתוך היכרות איתה". משה מורג, מנכ"ל מבני תעשיה, אמר: "אחרי שראיתי את הסרט 'שומרי הסף' וקראתי את הראיון עם יובל דיסקין אני חושש מאוד מהאופן שבו דברים מתנהלים בשלטון כאן, זה פשוט לא ייאמן שככה מתקבלות החלטות גורליות במדינת ישראל". ואז התברר שמורג מזדעזע מעוד כמה דברים. זה די מרענן, בין הבכירים הציניים שכלום לא מזיז להם. "הזדעזעתי מהעובדה שאריה מינטקביץ' אישר לנוחי דנקנר הלוואה של 100 מיליון שקל בתור יו"ר דיסקונט ואח"כ קיבל ג'ובים", אמר מורג, "אבל אני עדיין מסרב להספיד את דנקנר". גבאי לא סירב: "דנקנר כבר גמור", אמר, ואני נשארתי עם התקווה שבכל זאת משתנים כאן דברים.