אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
המוח האמפתי צילום: shutterstock

המוח האמפתי

ד"ר יוליה גולנד: "מודל נוירוני המראה אומר שהמוח שלנו כל הזמן משקף את מצבו של האחר בכל מיני רמות - מוטורית, תחושתית ורגשית. זה מנגנון מאוד חזק של הזדהות וחיקוי, שעובד באופן אוטומטי בלי שום מודעות"

24.01.2013, 09:17 | קרן צוריאל הררי

נוירוני המראה עומדים ברקע מחקריה של ד"ר יוליה גולנד, שעוסקים בסנכרון הביולוגי שנוצר באינטראקציה בין אנשים, כמו קצב לב או מוליכות עור. "מודל נוירוני המראה אומר שהמוח שלנו כל הזמן משקף את מצבו של האחר בכל מיני רמות - מוטורית, תחושתית ורגשית. זה מנגנון מאוד חזק של הזדהות וחיקוי, שעובד באופן אוטומטי בלי שום מודעות", היא מסבירה.

אז אמפתיה היא לא החלטה, אלא מין יכולת ביולוגית בלתי נמנעת.

"נכון, זאת ברירת המחדל של המוח, והיא מתרחשת כל הזמן, בלי קשר לחינוך, השכלה או מספר הספרים שאדם קרא. זה נחקר המון בהקשר של כאב. כשהראו או סיפרו לאנשים על כאב של אחרים, היו אזורים במוח שהגיבו כאילו זה הכאב שלהם. את האזורים שמגיבים כך מכנים היום 'המוח האמפתי'".

ובכל זאת, האמפתיה יורדת, וגם אם אנשים מרגישים אמפתיה הם לא פועלים לפיה.

"זה עניין של ויסות. אתן לך דוגמה: לפני כמה שנים הלכתי ביום חמישי בלילה ברחוב אלנבי בתל אביב. איזו ג'אנקית נשענה שם על עמוד חשמל, ובדיוק כשעברתי שם היא אמרה לחברה שלה, 'לא טוב לי'. ה'לא טוב לי' הזה כל כך חדר לתוכי ומילא אותי, שרק רציתי לברוח משם. המשפט הזה רדף אותי, ורק רציתי לכבות אותו. מה שקרה הוא שאיבדתי את גבולות העצמי והתחלתי להרגיש מה שהיא מרגישה. מצד אחד זה מופלא שלאדם יש יכולת כזאת להרגיש מה שאחר מרגיש, אבל מצד שני זה היה כל כך לא מווסת שלא יכולתי לפעול בצורה אמפתית, זה הציף אותי לגמרי".

זה יכול להסביר התנהגות לא אמפתית בתאונות "פגע וברח".

"נשמע לי מאוד הגיוני שהמצוקה כל כך גדולה שהמנגנונים הפרימיטיביים מיד מזהים שקרה משהו נורא ומדליקים את כל מערכות האזעקה, ואז אתה מפוצץ מבחינה הורמונלית, לא מווסת בכלל, והתגובה הסבירה בעצם היא לברוח. זה יכול להסביר את המחקרים על ירידה באמפתיה של סטודנטים לרפואה, אחיות ורופאים. אנחנו יודעים מחקר הכאב שאנשים מזדעזעים כשהם רואים תמונות של זריקות, אבל אחות לא צריכה להזדעזע, והוויסות מגן עליה ומאפשר לה להמשיך. לצערי, אחיות ורופאים מצליחים לנתק את המנגנון הזה אבל לא מפתחים אמפתיה אחרת, שלא מבוססת על הזדהות חושית. הם מתחילים לפעול כמו רובוטים, כי אנשים שאין להם קשר אינטואיטיבי ברמה הרגשית הופכים למין רובוטים".

למה האינסטינקט הביולוגי של התנהגות אמפתית לא עובד אצל דור ה־Y?

"כדי שהאוטומטים הביולוגיים יתחילו לפעול הם זקוקים לקשב. הרי אם לא תראי משהו לא תגיבי אליו, נכון? אז אם הם מרוכזים בעצמם, הם בכלל לא שמים לב לגירוי אחר. יכול להיות שהם יעברו ליד אדם שנמצא במצוקה נוראית, אבל אם תשאלי אותם הם לא ראו אותו".

המעבר המאסיבי לתקשורת דרך רשתות חברתיות גם משפיע.

"אמפתיה מוזנת מהחושים, לכן בשביל להיות אמפתי צריך מפגשים אישיים, וברשתות חברתיות האמפתיה לא מתאפשרת כי אין מפגש אישי. מצד שני, יכול להיות שהדור הזה כל כך חי דרך פייסבוק, שהוא מפתח אמפתיה מסוג אחר. זאת לא יכולה להיות אמפתיה עשירה כמו לשבת מול חבר, כי זו תקשורת בלי גוף, והגוף כל הזמן משדר מסרים".

תגיות

2 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

2.
נאבדים מאחורי המסכים...
זה כל כך נכון שפשוט זה מצער, איך אנחנו מאבדים את החושים בטבעיים שלנו, את החיבור הנכון לטבע, ומכסים אותם בטכנולוגיה קרה, אם רק נבין שלא סתם יצרו אותנו אנשים שונים ומגוונים, כי מכל אחד יש מה לקחת,ללמוד,לתת,לאהוב רק צריך לרצות להחזיר לעצמנו את מה שהטבע נתן את הקשר שאנחנו חייבים לפתח בינינו, ונהיה יותר אמפתים. קשובים דואגים נהיה אדם זה לזה...
ליאור זהבי  |  30.01.13
1.
אבולוציה?!
אנחנו הגענו לשלב כזה באבולוציה האנושית שהתלות ההדדית והעובדה כי כולנו מחוברים בדרכים שונות נחשפות ביתר שאת. לכן אין פליאה על כך כי גם המדע בתקופה זו חושף את העובדות המחזקות ותומכות בהתפתחות הזו. הכל פועל בהתאמה ותומך אחד בשני. היכולת לאמפטיה, כלומר היכולת להכיל את הזולת, קיימת בכל אחד ואחד ובדרך כלל אנו מפעילים אותה עם האנשים הקרובים לנו, המעגל הקרוב לנו. דמיינו לאן האנושות יכולה להגיע, לאיזה הישגים אדירים, אם נתחיל להפעיל את היכולת הזו כלפי המעגלים הרחוקים יותר, מתוך הבנת התלות ההדדית והחיבור. הכל כבר קיים ורק בידינו היכולת לשנות.
תמיר שו  |  30.01.13