ביקורת סרטים: "לינקולן"

דרמה היסטורית במיטב המסורת ההוליוודית, בהפקתו ובבימויו של סטיבן ספילברג. הסרט מציג את ארבעת החודשים האחרונים בחייו של נשיא ארה"ב אברהם לינקולן ואת ניסיונותיו להעביר את התיקון ה־13 לחוקה, ביטול העבדות, בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם ומזעם.

קהל היעד: המתעניינים בפרטי הפרטים של ההיסטוריה והפוליטיקה האמריקאית.

דבר המבקר: לכאורה מדובר בסרט טוב: משחקם של דניאל דיי לואיס וסאלי פילד (בתפקיד מרי טוד לינקולן) מעולה, הצילום מקצועי, הפסקול דרמטי ויעיל והארט בהחלט מכניס את הצופה לאווירה ההיסטורית שהסרט מנסה להציג. לא בכדי הוא קיבל שלל מועמדויות לאוסקר.

הסרט לינקולן

גם הניסיון להציג את חייו הפרטיים של המפורסמים בנשיאי ארה"ב ואת מלחמת האזרחים שהשתוללה בתקופתו בהחלט תורמים לדרמטיות ולהידוק. אבל את מי שאינו מצוי או מתעניין בפרטי הפרטים של הפוליטיקה הפנים־אמריקאית, צפוי

הסרט הזה, על שלל דיוני הקונגרס המפורטים מדי שבו, לשעמם. כמו כן, מצאתי את האמריקאיות שלו מקוממת, פומפוזית, דביקה ומאוד יומרנית, כיאה לסגנון הספילברגי. פשוט לא מצאתי שם נשמה. לדעתי, האתגר הגדול ביותר של יוצר סרט היסטורי הוא ליצור אותו באופן שיהיה רלבנטי במידה רבה גם לצופים בו, עשרות ומאות שנים אחרי יצירתו. דוגמה מצוינת לכך היא "סיפור מלכותי" המופתי, שיצא בשנה שעברה בדנמרק. מהבחינה החשובה הזו, לינקולן החמיץ ובגדול. ציטוט למזכרת: "הייתי יכול לכתוב נאומים קצרים יותר, אבל מרגע שאני מתחיל אני מתעצל להפסיק" (ארה"ב, 2012, 150 דקות).

שורה תחתונה: רק לפריקים של היסטוריה אמריקאית.