נזק כמטבע עובר לסוחר: העליון הכשיר לראשונה העברה של זכות התביעה בנזיקין

האם זכות תביעה היא מטבע עובר לסוחר? האם מי שנפגע יכול למכור את זכותו לתבוע? החוק הישראלי קלט מהמקור האנגלי איסור לספסר בתביעות נזיקיות. בית המשפט העליון, בהרכב אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל ודפנה ברק־ארז סדק את האיסור לפני שבועיים בפסיקה תקדימית.

מקור האיסור בתפיסה מוסרית שביטאה חשש שחסרי יכולת שנפגעו ואין להם יכולת לממן תביעה ימכרו את זכות התביעה בנזיד עדשים לסוחרים ממולחים שיש להם יכולת ואורך נשימה לתבוע. נניח שכרכרתו של אציל אנגלי פצעה איכר מפשוטי העם, לאיכר אין יכולת לתבוע ואז עלול לצוץ סוחר בן דמותו של שיילוק, שירכוש בזול את עילת התביעה ויתעשר על חשבון האיכר. התפיסה לפיכך היא שכל אחד יכול לתבוע רק בגין נזק שנגרם לו אישית. זו המהות של סעיף 22 לפקודת הנזיקין: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין".

עו"ד אסף פוזנר. להבחין בין התביעה לפירותיה

"נכס עסקי לכל דבר"

השופטת ברק־ארז: "סעיף 22 לפקודת הנזיקין אוסר לכאורה באופן מוחלט על המחאת זכויות תביעה בנזיקין. האם איסור זה הוא אכן כללי וגורף, והאם ראוי שיהיה כזה?". הסדק שאפשר לעליון לטלטל את האיסור היה בתביעה נזיקית של חברה. ב־1995 מימן הבנק השוויצרי בנקו אקסטירייר משלוח מטילי ברזל לישראל, אלא שהתמורה לא שולמה משום שעסקיו של הנמען, רובי אסא, קרסו. התרשלות של סוכנות האוניות בישראל יעקב כספי גרמה לכך שהמטען שוחרר בלי שהתמורה עבורו שולמה לבנק השוויצרי. הבנק הגיש תביעת נזיקין בארץ נגד הסוכנות בגין התרשלות זו. לא היתה מחלוקת שזו התרשלה כלפי התובע המקורי, הבנק השוויצרי, אלא שב־2005, הופיע בבית המשפט תובע חדש, בנק בילבאו הארגנטינאי. טענתו היתה שהבנק השוויצרי התמזג לתוכו, אולם לימים התברר שבפועל הבנק השוויצרי העביר לו את זכות התביעה. בית המשפט נדרש לפיכך לשאלה האם ניתן בכלל להעביר זכות תביעה לנזק מיד ליד ואולי גם לשלם תמורתה?

עו"ד נועם רונן ממשרד גורניצקי מסביר מדוע האיסור להעביר תביעות נזיקיות הוא ארכאי מעט בעולם המסחרי המודרני: "אם כולנו מסכימים שניתן 'למכור' או להמחות זכות חוזית לקבלת כסף מאחר, למשל כפי שראינו במשבר הסאב־פריים, למכור הלוואה מבנק למשכנתאות אחד למשנהו, מדוע שלא נתיר למכור גם זכות לתבוע נזק מאחר? האם כשתאגיד גדול מבצע מיזוג עם חברה קטנה הוא אינו 'קונה' גם את כל זכויות התביעה של החברה הקטנה?".

השופטת ברק־ארז מצביעה על כרסום מתמשך בהצדקות המסורתיות להעברת זכויות אישיות. "למשל כשהניזוק נפטר והיורשים נכנסים לנעליו". ההצדקות נעלמות, לשיטתה "ככל שמדובר בגופים מסחריים, ולא כל שכן בגופים מסחריים קשורים, הממחים (מעבירים) ביניהם זכויות תביעה בשל צרכים פרוצדורליים ושיקולי נוחות. הדברים נכונים שבעתיים כשתכליתה העסקית הכנה של ההמחאה נלמדת מתוך הקשר עסקי רחב, שבמסגרתו החברה הממחה מתמזגת לתוך החברה הנמחית. או־אז, קשה להלום - אף לפי הגישות המסורתיות של המשפט האנגלי - סלידה מן ההמחאה". והיא מסכמת: "יש טעם טוב לחשוב שההסתייגות המסורתית מהמחאתן של זכויות תביעה בנזיקין נראית ככזו שעבר זמנה, במתכונתה הגורפת. יש היגיון בחשיבה מחדש על היקפו הרחב של האיסור הקיים".

עו"ד נועם רונן. נזק לתחום התביעות הייצוגיות | צילום: יגאל אלכסנדר

ההיגיון הוא בכך שסעיף 22 לפקודת הנזיקין אינו מבחין בין בני אדם לחברות מסחריות ובמצבים השונים של העברת הזכות. אלא שהשופטת מודעת לקושי לקדם "מהפכה כה בסיסית בדין הנוהג על דרך פרשנות בלבד".

עו"ד רונן מסיק מהחלטת העליון ש"קרוב היום שבין חברות ובין עסקים לא תישמע טענה שלא ניתן להמחות או למכור תביעות נזק בין גופים עסקיים, ודאי קשורים. קרוב היום שזכות תביעת נזק תהיה נכס הניתן כמו כל הנכסים להמחאה, העברה ואף למכירה".

עו"ד אסף פוזנר מכהן וילצ'יק קמחי מחזיר את הדיון באיסור למקורו האנושי. ראשית, הוא מבחין בין התביעה לבין פירותיה: "נניח שלאדם יש עילה מצוינת והוא צריך הלוואה של 30 אלף שקל מהבנק כדי לקבל חוות דעת רפואית. במקרה כזה אין בעיה לשעבד את הפיצוי העתידי לטובת ההלוואה".

פוזנר לא מבטל לחלוטין את ההצדקה לאיסור המסורתי, ככל שהוא נוגע לתביעה בעלת אופי אישי. "צריך לשמר את אי־העבירות במקומות שבהם עילת התביעה מבוססת על עניין אישי או אינטימי. למשל, אם המנוח חולה איידס, אין להתיר ליורשיו להגיש תביעה שמבוססת על חשיפת המחלה שהמנוח ביקש לשמור כסוד". פוזנר מצביע על חוק הגנת הפרטיות שאוסר להעביר ליורשים עילת תביעה המבוססת על הפרת פרטיות, אך הוא מאפשר להעבירה לקרובי משפחתו שיכולים לממשה תוך שישה חודשים. כמו פרטיות, גם בכבוד המת אין לסחור.

לא לסחור בכבוד המת

בתביעה נגד פרופ' יהודה היס והמכון הפתולוגי ביקשו יורשים לתבוע פיצוי על נטילת חלקים מגופה ללא רשות. המחוזי נעתר אבל עיגן את הזכות בבני המשפחה. העליון לעומתו הדגיש את כבוד המת. פוזנר: "את פסיקת העליון אפשר להבין ככזו שמתירה את המחאת כבוד המת ליורשים. לדעתי כבוד המת אינו סחיר". עו"ד רונן מצביע על אפשרות שסחר בתביעות נזק יכול להזיק לעולם התביעות הייצוגיות: "נניח שיש עיירה הסובלת ממטרד סביבתי ממפעל כלשהו. תובע ממולח הולך מדלת לדלת ו'רוכש' את זכות התביעה מאנשי העיירה. כעת הוא תובע את המפעל, אך לא כייצוגית אלא כתביעה אישית שלו, שהרי זכויות התביעה נמכרו לו. הוא יכול להתפשר מול המפעל בשם כל התושבים גם בלי שאלו יפוצו במלוא נזקם, וכשהוא זוכה לתמורה, ללא כל ביקורת. האם לא עקפנו בכך את המנגנון הייצוגי ואת תכליתו?".

ופוזנר מחזיר אותנו לסיפור המקורי: "עוולות שיש להן ממד ממוני ונוגעות באופן מוחלט לאספקט האישי והאישיותי, אין לסחור בהן. לכל היותר ניתן להעבירן לקרובי משפחה לתקופה מוגבלת. כשמדובר בתאגידים שאין לייחס להם כבוד או אישיות, ניתן לסחור בתביעות נזיקיות ובמובן זה פסק הדין של בית המשפט העליון במקרה הנוכחי מוצדק".

את הבנק הארגנטינאי ייצגו עוה"ד דנה יגור ורועי דלח. את יעקב כספי ומנהלה אוריאל כספי ייצג בן דודו, עו"ד רם כספי.