כל התחלה היא סוף חדש

הגמר שלשום באוסטרליה היה הגמר השני ברציפות בטורנירי גרנד סלאם בין נובאק ג'וקוביץ' לאנדי מארי. הוא היה גם משחק הגמר השלישי ברצף של הבריטי, והגמר השמיני מתוך עשרת האחרונים בסבב של הסרבי, שהשלים זכייה שישית בגראנד סלאם. הנתונים המרשימים האלה מעידים כי העתיד של הטניס הגברי כבר הגיע לנקודת המפגש עם ההווה. נקודת מפגש שכל כך הרבה אוהדי טניס רצו להימנע ממנה, קיוו שתתאחר עוד קצת. רק שתנוח ותחכה עוד טורניר, גמר, רגע קט. כי כשהעתיד פוגש את ההווה - ההווה הופך להיות עבר.

ג'וקוביץ' עם גביע אליפות אוסטרליה הפתוחה. התחיל לדבר במספרים | צילום: אם סי טי

רפא ורוג'ר זה פאסה?

רפאל נדאל לא שיחק טניס בערך מאז שהודח מווימבלדון 2012, שזה אומר יותר מחצי שנה. העומס הבלתי הגיוני שבו פעל הספרדי בשנים שלו בטופ הכריע את הברך השמאלית שלו, ואותו הפסד לרוסול הצ'כי בסיבוב השני של הטורניר בלונדון נושא בו זמנית את התואר "ההפתעה הכי גדולה בטורניר גרנד סלאם" ו"ההפתעה הכי צפויה בטורניר גרנד סלאם שפלא שהגיעה רק מתי שהגיעה". עכשיו הברך כבר אמורה להיות בסדר, זה היה סתם וירוס בבטן שמנע מנדאל להתאמן כמו שצריך לקראת הטורניר במלבורן והכריח אותו לפרוש ממנו, והצפי הוא חזרה לעניינים בטורניר אקפולקו בסוף פברואר, אבל זה יקרה אחרי יותר משבעה חודשים בלי טניס.

רוג'ר פדרר גם כן בדעיכה. הוא היה ברצף של עשרה גרנד סלאמים קשים, שבתשעה מהם כלל לא הגיע לגמר, ובאחד שהגיע - הפסיד. אבל אז הוא קם פתאום כדי לזכות בתואר ה־17 שלו בקריירה בווימבלדון בשנה שעברה, חזר על הדרך למקום הראשון בדירוג העולמי וגם היום - בגיל 31 וחצי, חמש שנים מבוגר יותר מנדאל ושש מג'וקוביץ' ומארי - הוא עדיין רחוק מלהיראות כ"שחקן מבוגר". באוסטרליה סבל פדרר מהגרלה לא נעימה, וההפסד למארי בחצי הגמר היה עוד הפסד למארי, כמו עשרה אחרים בקריירה מול טניסאי גדול שהולך ומשתפר, אבל הוא גם היה ההפסד הראשון שלו לבריטי בטורנירי גרנד סלאם. בקיצור, פדרר ונדאל הם שניים מהאתלטים הטובים ביותר שהחזיקו אי פעם מחבט, גאונים וממציאים של המשחק, גלדיאטורים. אבל האם היריבות שלהם היא כבר נחלת העבר?

רפא נדאל ורוג'ר פדרר. היריבות ההיסטורית הגדולה בכל הזמנים? | צילום:MCT

נולה ואנדי לנצח

נובאק ג'וקוביץ' כבר קיבל כל מחמאה אפשרית מכל מחמיא אפשרי בשנתיים האחרונות. אבל קשה שלא לגמור עליו שוב ושוב את ההלל. השליטה הבלתי נתפסת של הסרבי בסבב ב־2011 אחרי כל השנים בצל של פדרר ונדאל והיכולת שלו להשתפר מולם, על גבם, לנגוס בתארים שלהם, להעביר את השרביט אליו ובלי תירוצים - פשוט דמיוניות. הוא מחזיק עדיין במאזן שלילי במפגשים מול שניהם, אבל אלו מפגשים שנמתחים על פני שבע שנים. בעשרת המפגשים האחרונים מול כל אחד מהשניים ג'וקוביץ' מוביל 7–3 וזה יתרון ברור איך שלא תסתכלו על זה. על כושרו הגופני נכתב רבות, יכולתו המנטלית הוזכרה ככזו שאין שני לה ונראה שאין בה חריץ.

אנדי מארי מאוד יכול לבנות על זה שאת השנתיים שעשה ג'וקוביץ' הוא הולך לעשות עכשיו. הזכייה בגרנד סלאם הראשון בארה"ב בשנה שעברה ובמדליית הזהב במשחקי לונדון, וההופעה הנהדרת שלו בטורניר הזה, אף שנראה שהגיע מעט עייף לגמר, הן השיא של החיבור הנפלא שלו עם איוון לנדל כמאמן, שהביאו לשינוי בתפיסה. הניצחון על פדרר בחצי הגמר היה המשחק הכי חד־צדדי־בן חמש מערכות־שבו־המנצח־יכול היה־להפסיד־בקלות שאי פעם תראו. אחרי שצעד לא מעט שנים על החבל הדק הזה של שחקן נפלא וכישרוני שיכול לאיים על השניים + אחד שבצמרת, מארי עכשיו הצליח לחצות אותו בלי ליפול. והוא בן 25 אבל יש לו רעב לתארים של ינוקא.

נובאק ג'וקוביץ' (מימין) - כמו רפא נדאל רק מעצבן. אנדי מארי - כמו פדרר רק סקוטי | צילום: אם סי טי

שעשוע קוודרופאלי

קשה למצוא ענף ספורט שאותו חיבקה דומיננטיות כזו כל כך הרבה שנים, בלי אופק לסיום. 39 טורנירי גרנד סלאם נערכו מאז ווימבלדון 2003 - שהיה התואר הגדול הראשון של פדרר. מתוך ה־39 האלה רק ארבעה לא נפלו בחלקו של מי מהרביעייה הזו. אם הולכים עוד שנה וחצי קדימה מגיעים ל־32 זכיות מתוך 33 הטורנירים האחרונים, כשרק אותה הבלחה של דל פוטרו בארה"ב ב־2009 "מפריעה". וזהו. פדרר 17, נדאל 11, ג'וקוביץ' 6 ומארי רק 1, אבל עם חמישה הפסדים בגמרים. וזה בלי להזכיר כמה פעמים החבר'ה האלו שיחקו בינם לבין עצמם בחצאי הגמר, וכמה שנים הם מדורגים כ־1–4 בדירוג העולמי. זה לא ענף ספורט, זה שעשוע קוודרופאלי.

אבל ממש לא מזמן הרביעייה הזו היתה קטנה בחצי, וסמלי שזה גם המקום שבו הטקסט הזה הופך מסמי־מקצועי ודמי־אובייקטיבי להכל חוץ מזה.

אפשר פרסה?

רוג'ר פדרר הוא בלי ספק הספורטאי הגדול שראיתי בימי חיי. כבר הרבה מאוד שנים שלא תלויים פוסטרים על קירות החדר שלי, אבל אין לי ספק שאם הייתי מתבקש, תמונותיו היו מעטרות שלושה קירות, רק בשביל לא לצאת מניאק עם אחי הקטן. ראיתי את כולם, ושיוועתי רק לפדרר. למה שהוא עושה, למה שהוא יכול, לכמה שהוא יודע. לרצות להיות הוא. לא כמוהו. הוא. ואת היריב הגדול שלו – השור ממאיורקה – שנאתי בהתחלה, עד שהבנתי שהוא בדיוק מאותו זן.

28 פעמים נפגשו פדרר ונדאל בסבב. היריבות הזו, גם אם תהיו בצד של אלו שאומרים שהיא סוג של חד־צדדית בגלל מאזן ה־10:18 לטובת נדאל, משאירה בצד בעיניי כל יריבות אינדיבידואלית אחרת. תגידו פרייזר־עלי, נתווכח. לא שום דבר אחר. יריבות שכולה חממה של שני צדדים שכל אחד יודע שהוא לא יכול להיות טוב יותר ממה שניצחון על השני מאפשר לו להיות, ולפעמים גם הפסד לו. אני מאמין שראיתי את כל 28 המשחקים ביניהם. חלק לא מבוטל מהם כשאני לא יושב. חלק לא מבוטל מהם עם דופק מואץ כמו של מביא הכדורים.

18 משחקים שיחקו ביניהם ג'וקוביץ' ומארי בסבב. המספר הזה הולך לצמוח. לעבור אולי את ה־28 של פדרר ונדאל. וגם אם אלו ישחקו את ה־29, 30 או קצת יותר, זה לא הזמן שלהם. היריבות הזו שצומחת כרגע בין ג'וקוביץ' למארי היא דבר אמיתי, והיא דומה ומזכירה יותר את זו בין נדאל לפדרר מאשר הדו־קרב בין פדרר לג'וקוביץ' נניח, או בין נדאל לג'וקוביץ', כי מארי הוא סוג של אבולוציה של פדרר, רק סקוטי, וג'וקוביץ' הוא סוג של נדאל, רק מעצבן. וכשאני חושב על השיאים שסיפקו פדרר ונדאל ולמה שג'וקוביץ' ומארי לא יספקו את אותם שיאים בדיוק, אין לי תשובה טובה. חוץ מזה שלא בא לי שזה יקרה.

אני מקווה שנדאל יחזור מהפציעה לעוד לא מעט שנים של טניס במיטבו. אני מקווה שפדרר יצליח לגעת ב־20 תארי גרנד סלאם. אני לא ממש בטוח שזה הולך לקרות. השיא של שניהם מאחוריי. השיא של ג'וקוביץ' ומארי לפניהם. אבל אני רוצה לעשות פרסה כאן.