בוחרים את הלא נודע

הבחירות כבר מאחורינו, אך עדיין אין בידינו מידע ממשי על חברי הכנסת שבהם בחרנו. נראה כי לדרוש מידע מינימלי על מי שאמור להכריע בשאלות כבדות משקל, בעלות השפעה מכרעת על חיינו, הוא רעיון מופרך למדי. בפרט בבחירות שבהן מצע של מפלגה (ואפילו מפלגת השלטון) נחשב לפריט וולונטרי בלבד, והחבאת מועמדים לכנסת מהתקשורת הפכה לסוג של ספורט לאומי.

עם זאת, המחוקק מכתיב דרישות מידע מינימליות כתנאי להשתתפות בתהליך בתחום אחר, חשוב מעט פחות בחיינו. החוק קובע כי לכל בעל מניות  של חברה ישראלית מוקנית הזכות לקבל מידע על החברה שיסייע לו לעמוד על שווי הנכס שברשותו, ולהצביע ב"בחירות" המתנהלות באסיפה הכללית. יתרה מכך, על חברות ציבוריות מוטלות חובות גילוי נוקשות ורחבות כל פעם שהן מבקשות למכור לנו נייר ערך שלהן ולבצע עסקה בעלת השפעה מהותית על עסקיהן. נוסף על כך מדי שלושה חודשים עליהן לספר לנו, בדו"ח תקופתי, מה השתנה במצבן ומה הן מתכוונות לעשות בקשר לכך.

מפתיע עוד יותר לגלות כי כל נושא משרה בכירה בחברה ציבורית נדרש לספר לציבור טרם מינויו על כל קשר שיש לו לחברה או לבעל השליטה שלה, על השכלתו, על ניסיונו התעסוקתי והאם הוא בן משפחה של בעל אינטרס בחברה. אם אותו נושא משרה בכירה הוא אחד מחמשת המרוויחים הגדולים בחברה, אנו נזכה ללמוד על השכר שהוא מקבל. כל הדרישות הללו נובעות מן הטעם הפשוט שהמחוקק מאמין שראוי שהציבור ידע מי מקבל את ההחלטות בקשר להשקעותיו.

הכנסת. המתמודדים מספקים רק שם ומספר תעודת זהות | צילום: בלומברג

כאמור - קונספט מוזר זה לא מיושם על המתמודדים לכנסת. המידע היחיד שמפלגה נדרשת לחשוף על מועמד מטעמה לכנסת הוא שמו המלא של המועמד, מספר תעודת הזהות שלו, כתובתו והצהרה מטעמו כי הוא מסכים להיכלל ברשימת המועמדים וכי הוא מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולהימנע מלפעול בניגוד לעקרונות חוק יסוד הכנסת. כך, חברי

הכנסת שנבחרו לשרת אותנו בארבע השנים הבאות לא נדרשו לספר לנו על השכלתם, על עבודתם הקודמת, על ההון והרכוש שצברו טרם הגיעם לכנסת ובוודאי לא לפרוס בפנינו את היעדים שהם מבקשים לקדם בתפקידם כחברי כנסת, אם בכלל.

מאחורי הפרגוד, ביום הבחירות, לא יכולתי שלא לתהות האם לא הגיע הזמן שנדרוש מאלו המבקשים את אמוננו לתת לנו מידע כלשהו על ההיסטוריה המקצועית והאישית שלהם המכשירה אותם לאחריות זו. בכל זאת, אנו מסמיכים אותם לקבל החלטות בקשר לנושאים חשובים קצת יותר מאלו הניצבים על שולחנו של מנהל, בכיר ככל שיהיה, בחברה ציבורית.