לשכת עוה"ד: לא עומדים בפיתוי להרוס

שלטון החוק, אם כן, לא ממש מעניין את עורכי הדין. זו הבשורה המרכזית של פסק הדין, שלא חוסך בגינויים ותיאורים צבעוניים כמו "דומה הדבר לשני מתאגרפים העורכים ביניהם קרב בכמה סיבובים. בכל פעם מנצח אחד מהמתאגרפים בנקודות, פעם זה מנצח וזה מפסיד, ולהפך. למרבה הצער, המפסיד התמידי ומי שכבר קיבל את הנוק־אאוט הנו הציבור בכלל וציבור עורכי הדין בפרט". המצב לא חדש. מי שעוקב יודע. "למזלה", הלשכה הפסיקה לעניין את התקשורת והציבור ולכן המאבקים הפנימיים האלה אינם זוכים לתהודה אלא במקרים נדירים.

דורון ברזילי | צילום: אריאל בשור

ולמה זה קורה? הכל אישי. באחד על אחד, ראש הלשכה ברזילי, יו"ר מחוז תל אביב והמרכז אפי נוה וראש הלשכה לשעבר

יורי גיא־רון הם אנשים טובים, נחמדים, שוחרי טוב. אז מה משתבש אצלם כשהם מתגייסים לפוליטיקה הברנז'אית? הראש מסתחרר רק מלעקוב אחר הקומבינות והקואליציות. ברזילי היה בן טיפוחיו של גיא־רון. נוה היה האויב המשותף של שניהם. לימים מרד "הבן" ברזילי ב"אב" גיא־רון וחבר לנוה, היום ברזילי מבודד מול הקואליציה גיא-רון-נוה כשהכל טעון באנרגיות יוצאות דופן של איבה אישית יוקדת. נכון, גם בפוליטיקה יש בגידות ואינטרסים אבל איכשהו מצליחים לא למוטט את הבית. באופן מפתיע אולי, לפוליטיקאים להבדיל מעורכי דין יש בכל זאת אחריות.

על מה כל הרעש? מדובר בגילדה מקצועית שיש לה גם תפקיד מסוים בתחזוק שלטון החוק. אז כמה אפשר להתפצל, להתקוטט ולטרפד? כמה אפשר לא לראות כלום חוץ מהקרב המיידי שעל הפרק? התשובה טמונה כנראה בדנ"א העורך דיני. כמו העקרב שהכיש את הצפרדע שהעמיסה אותו על גבה כדי להעבירו לגדה השנייה של הנהר. "מה עשית?", זעקה הצפרדע, "עכשיו שנינו נמות". "מצטער", השיב העקרב, "זה הטבע שלי". ההבדל הוא שעורך הדין יכיש רק אחרי שימצא את הסעיף המתאים בחוק. לפי פסק הדין של ורדי, בלשכה הפסיקו אפילו לחפש את הסעיף.