ביהמ"ש על עסקת בעלי עניין: גם אם למיעוט מניע אישי אין לפסול תמיד את התנגדותו

"לא כל מחלוקת בין בעל השליטה לבין בעל מניות המיעוט, הופכת את בעל מניות המיעוט המתנגד לעסקה, לבעל עניין אישי הפסול מלהצביע בה". כך קבעה אתמול שופטת המחלקה הכלכלית בתל אביב רות רונן, שצמצמה באופן משמעותי את יכולת הרוב לפסול מיעוט המתנגד לעסקת בעלי עניין.

בפסק הדין שניתן אתמול ביקשה חברת נפקו סטאר לפסול את התנגדות חברת גאוס, המחזיקה בכ-10% ממניות החברה. גאוס התנגדה למספר הסכמים שהחברה התקשרה בהם עם גורמים שונים. לטענת החברה אין לגאוס כל מניע רציונלי להתנגד והמטרה האמיתית בהתנגדות היתה להפעיל לחץ על בעלי החברה.

בניתוחה, מצביעה השופטת רונן על האפשרות שגם למיעוט כמו לרוב יכול להיות מניע פסול. בפסק דין קודם, בפרשת "תדביק", ציינה רונן: "כפי שהמחוקק אינו 'סומך' על בעל מניות הרוב, לקבל החלטה עניינית כאשר הוא מצוי במצב של ניגוד עניינים כך אין מקום 'לסמוך' על שיקול הדעת של בעל מניות מיעוט, ששיקולו האישי מחוץ לחברה חזק באופן המונע ממנו להפעיל שיקול דעת רציונאלי".

ועתה נדרשה אותה השופטת לפסוק אם לגאוס היה "עניין אישי שלילי" המחייב את פסילת התנגדותה. אין מחלוקת שלגאוס היה עניין אישי כיוון שנציגיה ניהלו מו"מ בעסקאות שונות שהחברה עצמה הייתה מעורבת בהן והשאלה שעמדה על הפרק האם היה בכך כדי שלא לכלול אותה במסגרת קולות המיעוט כפי שדרשה נפסקו.

תיקון 16 לחוק החברות קבע מנגנון אישור משולש לעסקת בעלי עניין: ועדת הביקורת והדירקטוריון שאישרו, ורוב מבין בעלי המיעוט. "מנגנון האישור", מסבירה השופטת, "העביר את יכולת ההכרעה ביחס לעסקאות בעלי ענין לידי המיעוט, שכן מדובר בעסקאות בהן המחוקק אינו "סומך" על שיקול הדעת של בעלי מניות השליטה, מאחר שאלה "חשודים" בכך שיעדיפו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של החברה. כוח ההכרעה עובר למיעוט, מתוך הנחה כי המיעוט איננו בעל ענין אישי בעסקה, וכי לכן הוא יכול לייצג בצורה טובה יותר את האינטרס ה"נייטרלי" קרי האינטרס של החברה".

"גם למיעוט יכול שיהא אינטרס פסול – החל מסחטנות לשמה וכלה בעניין עסקי שיש לו בהחלטה. המחוקק לא טרח להבהיר מתי אותו עניין אישי מחייב פסילה. קיומו נבחן לאור השאלה האם קיימת לבעל מניות אחד "זיקה עודפת", כלומר עניין אישי נוסף שלא קיים לבעלי מניות אחרים. אבל מסבירה השופטת " הזיקה העודפת הזו צריכה להיות משמעותית... עליה להתייחס רק לעניין המשפיע באופן מהותי על שיקול דעתו של מקבל ההחלטה, ושכתוצאה ממנו הוא אינו רואה לנגד עיניו את טובתה של החברה כולה, והוא עלול להתפתות לשעבד את טובתה של החברה לטובת הגשמתו של אותו עניין שלו... ההנחה היא שקיומו של עניין אישי 'מערפל' את שיקול הדעת הרציונלי, ואין עוד לסמוך על אותו בעל מניות בהצבעתו".

עניין אישי ישיר, ועניין אישי עקיף

השופטת מבחינה בין שני סוגים: עניין אישי ישיר, ועניין אישי עקיף. העניין הישיר מתקיים כשלבעל מניות המיעוט ישנו עניין ממשי באישור העסקה נושא הדיון. דוגמה למצב כזה קיימת כאשר החברה מתבקשת לאשר עסקה שגם בעל מניות המיעוט הוא בעל עניין בה. למשל הסכם שהצדדים לו הם החברה, חברה נוספת שהיא בבעלות הרוב, וחברה אחרת שהיא בבעלות המיעוט. במקרה כזה לא ניתן "לסמוך" על ניקיון הדעת של שני הצדדים. דוגמה אחרת היא כאשר המיעוט מתחרה על העסקה עם החברה, באופן שאם היא לא תאושר יוכל המיעוט לזכות בה. "במקרים כאלה", קובעת רונן, "קל לקבוע כי בעל מניות המיעוט אף הוא "בעל עניין" בעסקה, עניין השולל ממנו את הזכות להצביע באסיפה הכללית של החברה".

העניין האישי העקיף הוא מקרה שבו למיעוט אין כל עניין ישיר בעסקה שאישורה מבוקש. הטענה של הרוב במקרים כאלה מתייחסת ליחסים עסקיים של הרוב עם המיעוט במישורים אחרים. טענת הרוב היא כי המיעוט מבקש "למנף" את הצורך בהסכמתו ולכן הוא מתנה את אישורו בכך שיוטבו תנאי העסקאות האחרות שלו עם הרוב.

ככלל, מציעה השופטת להתייחס בזהירות ובצמצום לפסילת מיעוט על בסיס עניין עקיף. "ראשית, מובן כי בעלי השליטה, יעדיפו תמיד להניח כי התנגדות המיעוט לעסקה בה יש לבעלי השליטה עניין אישי, איננה התנגדות עניינית אולם, הנחת היסוד של המחוקק היא שונה. המחוקק 'חושד' כאמור דווקא בשיקול הדעת של בעלי מניות הרוב..."

לשיטתה, בחר המחוקק להכפיף את הרוב למיעוט על פני דרכים אחרות כהעברת ההכרעה לגוף חיצוני ניטראלי או לבית המשפט. לכן, היא סבורה, יש לכבד הכרעה זו של המחוקק ולצמצם ככל שניתן את התערבות בית המשפט בשיקוליו של המיעוט. "קיומם של מאבקים בין הרוב לבין המיעוט, קיומם של אינטרסים מסחריים לגיטימיים של בעל מניות המיעוט, אין די בהם כשלעצמם כדי לשלול את ההנחה כי בעל מניות המיעוט כשיר להצביע ביחס לעסקה, כמי שאינו בעל עניין אישי בה".

וכך, במקרה הנוכחי, היא הכשירה את התנגדות גאוס כמיעוט למרות העניין שלה בהחלטה. כתמיכה להחלטתה הצביעה השופטת על כך שלא רק גאוס התנגדה, אלא גם חברת אקסלנס שאינה חשודה במניעים פסולים. תביעת נפסקו נדחתה והיא חוייבה ב-15,000 שקל הוצאות.