מרגיש בר מזל?

אני זקוק למנוחה קצרה, אומר לעצמו עובד גוגל מותש, אסב לי בנחת היכן שהוא. הוא אוחז במוט כבאים שפולח את הרצפה וגולש קומה אחת למטה. מגניב, הוא מחייך לעצמו. אלא שכעת הוא נדרש לבחור: פינת הסבה סולידית עם ספות קש, פינת הסבה עם כורסאות נדנדה תלויות מהאוויר מעל רצפת שבבי עץ, פינת הסבה עם כורסאות חללית לבנות שנחתו מהסיקסטיז, פינת הסבה דמוית דיינר שספסליו צהובים, פינת הסבה בסגנון מלון בוטיק, פינת הסבה עם משטחי ישיבה גליים מאורכים מחופים ריפוד בצבע ירוקת, פינת הסבה שהיא בעצם רשת ערסל ענקית מהסוג שמשמש לקליטת לוליינים שנפלו מחבל, או אולי פינת הסבה שהיא עגלה חקלאית, אשר במקום שיבולים קצורות הועמסו עליה כריות כתומות תפוחות והיא רתומה... ניחשתם, לטרקטור של ממש.

דילמה, אומר לעצמו העובד, רק ביקשתי לנוח מעט, לא חשבתי שזה כל כך מסובך. אבל מופע הביזאר העיצובי רק מתעצם: רצפת אולם בדוגמת מטריקס, רצפה שנראית כמו אדמת לס מבוקעת אחרי גשם, רצפה דמוית כותל, רצפת בלטות מצוירות בארומה נוסטלגית של דירות תל־אביביות שכורות, סלון בסגנון המערב הפרוע, סלון מחופה פרקט שמטפס מהרצפה לקירות, סלון עם כורסאות ענק בצבעי הגוגל, קיר בלתי מסותת שנראה כאילו נחצב מהמצוק סחוף הרוחות של מכתש רמון והובא בשלמותו ללב תל אביב (ולצדו, איך לא, משטח הסבה ארוך דמוי נחל שחרב), קיר בדוגמת טיפות מים על זגוגית, קיר מכוסה צילום ענק של ספרייה מהעידן הפרה־דיגיטלי, קיר מתכתי למראה שעליו מאיר השלט DREAM, סמטה שלמה שהובאה מצפת, תקרה עם מאות ספוטים סגולים שעוד רגע כובען מטורף יזנק מהם, ראש אייל מפוחלץ נעוץ בקיר לבנים חשופות א־לה בקתת ציד בוואיומינג, ספסל גן מהודר בסגנון פריזאי, שולחנות פיקניק במראה יערות קק"ל, אהילי בלון צבעוניים, אהילי סלון קלאסיים, אהילי פרוז'קטור, אהילי כדור, אהילי חרוט, אהילים דמויי צלחות פטרי ענקיות, בוסתן עצים שופע פרי כתום ולצדו תפאורת ארגזי תפוזים נוסטלגית, שולחן וכיסאות מחוברים לתקרה כשראשם כלפי מטה, שני כיסאות שחורים נעוצים בקיר בזווית של 90 מעלות לשימושם של מהנדסי תוכנה נטולי כוח כבידה, ערוגת פרחים אדומים כדם המטפסת מהרצפה ועולה לתקרה לשימושן של ג'ירפות רעבות, וגולת הכותרת: מגלשת ילדים שאפשר לגלוש בה היישר למרחב הסעדה מכוסה שטיח דמוי חול ים, שבמרכזו עומד בגאווה שולחן עשוי חסקה אמיתית וגלשנים ניצבים לאורך קירותיו.

שבע קומות מעוררות אפילפסיה בנתה גוגל עבור עובדיה בתל אביב. 100 מיליון שקל לפי הדיווחים, שנדרשו לבנייה ועיצוב של 8,000 מ"ר בקירוב, לרווחת כמה מאות עובדים שיוכלו מעתה להתפזר במרחבים העצומים בדלילות שממנה נהנים רק תושבי אלסקה, או להבדיל, צ'רנוביל. לא ביקרתי פיזית במשרדים, אבל ביליתי לילה שלם בהתבוננות בעשרות צילומי יח"צ שלהם שפורסמו בשלל אתרי עיצוב. לקראת בוקר התחושה היתה שחרף העובדה שעל העיצוב חתומים אדריכלי־על, התבוננתי במה שהיו בוחרים ליצור פרחי אדריכלות אילו הועמדו מול קערת ענק של ממתקי דיזיין. קשה להחליט, אז ניקח מהכל.

עושר מופרז הוא הרבה פעמים ערובה לטעם רע. אבל טעם רע הוא זכותם של עשירים וכשלעצמו אינו נושא מעניין לדיון. השאלה המעניינת היא מדוע נדרשו מנהלי גוגל לייצר לעובדיהם את סביבת העבודה הסופר־אקסטרווגנטית הזאת. מה גרם לחברה שחרתה על דגלה את הסיסמה "Don't Be Evil" ושעמוד הבית הקלאסי שלה מתבדל בניקיונו הלבן להשקיע הון עתק בקקופוניה עיצובית ובשואו־אוף, שנע בין מראה גן ילדים בהנהלת מרי אנטואנט ללוק של בורדל פריזאי מהמאה ה־19.

התשובה השגורה היא הצורך להשביע את רצונם של העובדים, כחלק מהמאבק הניטש על מיטב המוחות. ובאמת, חברות עמק הסיליקון חוטאות בסביבות עבודה דומות, המלוות תמיד גם בשפע מקררים וארונות מזון עמוסי כל טוב. אבל גם אם דרוש שפע כדי למשוך צעירים מוכשרים, מדוע נדרשת האבסה כזאת? התשובה לרוב כוללת את שילוש המילים "סביבת עבודה יצירתית", ולחלופין "מרחב מעורר דמיון". כיסא הפוך ורצפה מצוירת מעודדים כנראה דמיון וחשיבה מחוץ לקופסה, הנחוצים לחברה כמו גוגל, שחוששת לשקוע בסטגנציה שמביא עמו הגודל הבלתי נתפס שלה.

אלו תשובות קלות מדי. כדי להבין את המהות האמיתית צריך להרחיק לרגע את המבט. גוגל היא חברת ענק, שב־2012 לבדה חצו הכנסותיה את הרף הבלתי נתפס של 50 מיליארד דולר. במגה־תאגידים כאלה מסירות מוחלטת היא יעד נכסף. טשטוש בין מרחב העבודה למרחב הפרטי הוא מחוז חפץ. את זה אפשר להשיג ביתר קלות אם הבועה האולטימטיבית שנבנית סביב העובד אינה משאירה צורך לצאת ממנה. אם יטעם ממה שיש בחוץ, מחוץ לגן עדן, הוא עלול להתפתות. עדיף שיקטוף תפוז מהעץ ששתלנו בשבילו במיוחד. וישים ראש על הכרית שניפחנו בשבילו. ויאכל מהמזון שהכנו בעבורו. ולא פחות חשוב, יוכל להתהדר כלפי חוץ, מול חבריו המקנאים, במעטפת המרהיבה שסידרנו לו.

לאף עובד גוגל מן השורה, הגם שהוא מרוויח מצוין, לעולם לא יהיה בית כה יפה, עם רהיטים כה מעודכנים, חיפויי קיר כה מדויקים ואווירה כה ייחודית בכל חדר שמתאימה לכל מצב רוח. לא יהיו לו מקררים מלאים תמידית בכל טוב וללא מאמץ, ומזווה שיש בו כל סוגי החטיפים, וסלט טרי ומשקאות ללא הגבלה. הבועה הגוגלית מטשטשת את הגבול בין מרחב העבודה למרחב הפרטי וכמעט מאחדת ביניהם. כשאתה בתוכה אין בעצם צורך לחזור הביתה, לפחות לא לצרכים גשמיים. וצרכים רוחניים ממילא מוטב שיושקעו ממש כאן, בתוך הבועה. המאסטר טוב אליך, אתה תהיה טוב אליו.

השקעה בסביבת העבודה היא מבורכת. אבל כשאתה עומד משתאה מול המפגן הגוגלי, אתה מגלה שאתה מתבונן בקלישאה מיוזעת ממאמץ של "כיף לעבוד כאן". ברור לך שנחצה איזה גבול בלתי נראה של טעם טוב, שמעבר לו האהבה חונקת. זה נראה כמו עסקה משתלמת, אבל מסתתר כאן קורבן. כמו להתחתן עם בן זוג עשיר רק בגלל הכסף. אולי אינך מרגיש, אבל עד שיגיע הסקי בחורף משהו בך מת בכל בוקר מחדש.

מקדש העבודה הגוגלי הוא מתת אל, אבל הוא מקדש בעיקר את דת העבודה, רק אחר כך את מאמיניה. יום אחד עוד יגיח המאסטר הגדול מהמגלשה, רכוב על חסקה, ויבקש בתמורה לכל הטוב שהרעיף עליך רק עוד משהו קטן מנשמתך. ואתה תיתן.