צילום: ג'ושוע הופיין
זום על המפלצת מתחת למיטה
ג'ושוע הופיין מצליח לצלם פחד. הוא לוקח את חרדות הילדות האוניברסליות של כולנו, ממכשפות, דרך מפלצות בחושך ועד ליצנים איומים, והופך אותן מדמיון לסצנות גשמיות, מרהיבות ובו בזמן מעוררת אימה, שבמרכזן הוא מציב את בנותיו שלו. "הרעיון הוא לדחוף את הצופה לרגע של זיכרון מודחק", הוא אומר, "התבוננות בצילומים עוזרת לנו להתמודד עם פחדי היומיום"
אוצר המילים שמספק הופיין למי שצופה בצילומיו עשיר מאוד. אם תרצו, הופיין הוא משורר של אימה ויזואלית, ועוד כזו שבוחנת את הפחדים הכמוסים של ילדים ומתמודדת עמם. בצילומים שלו, הופיין (Hoffine) מתמודד עם הפחד, שהוא דבר נוזלי ומופשט, ומצליח להלביש לו צורה מוחשית ומחודדת. בצילום אחד נראית ילדה בקוקיות ובשמלה רומנטית מתנפנפת יורדת במדרגות עץ למרתף ביתה, ומתחת למדרגות אפשר לראות שממתינה לה מפלצת אנושית עירומה עם ראש לבן וחיוך מבחיל. בצילום אחר פעוטה בשמלה אדומה עומדת על רצפה מכוסה עלי שלכת וזרועת גולגולות מול צריף לבן שמחלונו מציצה אותה מפלצת לבנה, מנסה לפתות אותה להיכנס באמצעות סוכריות על מקל גדולות וצבעוניות. בצילום מטריד במיוחד נראית ילדה בתחתונים בלבד, כאילו נמלטה ממיטתה באמצע הלילה, קורסת על מדרגות העץ של ביתה כשזאב ענק רודף אחריה - ורק בהתבוננות מעמיקה מגלים שלזאב יש כף יד אנושית. בסצנה אחרת תינוק בחדרו הוורוד־תכול התמים שוכב על הרצפה וזועק בבכי כשנחש ענקי שחדר מבעד לפתח המיזוג מתפתל סביבו. ויש גם ילדה יושבת על ספה אדומה, צופה בטלוויזיה וחובקת דובי, כאשר שתי ידיים נשיות, אמהיות, יוצאות לפתע מהקיר שמאחוריה וכמו מאיימות לחנוק אותה. ויש שדון אדום שגבו מכוסה קוצים משוננים הבוקע מתוך סדק שפער ברצפת העץ של חדר הילדים ומטיל אימה על ילדה מבוהלת שמחבקת בובה על מיטתה. בצילום שהוא אולי ההנפשה המדויקת ביותר של אימת ילדות אוניברסלית נראית ילדה בלונדינית יושבת על מיטתה ומחבקת דובי, כאשר מתחת למיטה מציצות רק זרועותיה הפרוותיות של מפלצת ארוכת טפרים.
כשאנחנו מתבוננים בצילומים, תחילה הם מפתיעים, מושכים את העין בצבעוניות האסתטית ובמורכבות שלהם. מיד אחר כך מתחלפת ההפתעה בזעזוע ובמועקה, גם בגלל ההקפדה הוויזואלית הבלתי מתפשרת והירידה לפרטי הפרטים, אבל בעיקר משום שבמרכז הסצנות מככבים ילדים מבועתים וחסרי אונים. ועדיין, אנחנו מתגברים על הנטייה המתבקשת להדוף את הצילום הרחק מאיתנו. זה מפני שהופיין לא בא להגעיל. הוא בא לשחרר. ככל שמאריכים להתבונן, הזעזוע מתחלף בהתפייסות כמעט תרפויטית. כוחם האמיתי של הצילומים הוא לא בבהלה שהם יוצרים, אלא ביכולת שלהם להעיר בתוכנו את התחושה "איך הוא ידע שככה בדיוק נראה הפחד שלי?". הופיין כאילו ליהק אותנו עצמנו, בילדותנו, לדמות הראשית בסיטואציה.
"לצילום כמדיום יש יכולת מילולית, שהולכת ישר לתת־המודע", אומר הופיין בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הרעיון הוא לדחוף את הצופה לרגע של זיכרון מודחק, אל פחדים שכולנו יכולים להתייחס אליהם. כילד פחדתי מהחושך, ממפלצת מתחת למיטה שלי, מכך שההורים שלי ימותו - ואני חושב שהבנות שלי פוחדות מאותם דברים. למעשה אני חושב שכולנו פוחדים מאותם דברים".
מאגדות ילדים עד סרטי אימה
קורות החיים של הופיין (40) לא הכינו אותו להיות צלם אימה. הוא גדל בקנזס סיטי ולמד ספרות אנגלית לתואר ראשון באוניברסיטת קנזס סטייט, אבל מיד לאחר שסיים את הלימודים התאהב בצילום. הוא עבד תחילה אצל צלם מסחרי, לאחר מכן בחברת כרטיסי הברכה של הולמרק, ומ־2001 עבד כצלם עצמאי, בעיקר של חתונות, כי רצה להיות יותר בבית עם בנותיו וכי יש בזה הרבה כסף, לדבריו. המעבר מצילומי חתונות מתקתקים לצילומי אימה מזוויעים היה טבעי עבורו. "בדיעבד", הוא אומר, "האהבה שלי לאימה תמיד היתה שם. אני זוכר את עצמי כנער חולם לעשות סרטי אימה, שנים לפני שהפכתי לצלם. אבל רק ב־2003 אימה הפכה למוקד העבודה שלי".
זה קרה כשהוא הקריא לבנותיו אגדות ילדים, נדלק על הדמויות והחליט ליצור סדרת צילומים שמבוססת עליהן. "בזמן שעבדתי על הפקת פרויקט האגדות שלי, התחלתי להבין שאותם דימויים נמצאים גם בסרטי אימה: מכשפות שטורפות ילדים, טרולים, זאבים. ברגע שהבנתי שסרטי אימה מתפקדים כאגדות מודרניות, התחלתי לחשוב על הפרויקט שלי בדרך אחרת".
העבודה על הסדרה התחברה לתחום התעניינות נוסף של הופיין: הפסיכולוגיה היונגיאנית, שפיתח תלמידו של פרויד קרל יונג, אשר בשלב מסוים הפנה את הגב למורו ופיתח את גישת הפסיכולוגיה האנליטית. יונג סבר שאנשים מתרבויות שונות חולקים תת־מודע קולקטיבי, שבא לידי ביטוי במאגר דימויים שעובר מדור לדור. כשמדובר בילדים אלה דימויים פשוטים: זאב, חושך, מכשפות. אבל גם מבוגרים פוחדים: שהם יאבדו את מקום עבודתם, את בני זוגם, את בריאותם. הופיין מאמין שהפחדים של המבוגרים מחליפים את הפחדים המוקדמים של הילדות, ומה שמשותף להם הוא חוסר הביטחון והצורך להתמודד עם המפלצות שבארון.
המפלצות האלה, שיונג כינה ארכיטיפים, הן גיבורות הצילומים של הופיין. הוא מחפש את הדימויים הכי אוניברסליים והכי קלישאיים שנמצאים בתת־מודע של כולנו ויכולים לעורר אותנו פסיכולוגית - וכמובן מתאימים ליצירת צילום סטטי. "ככל שהפחד שכיח יותר, כך אני יותר רוצה ליצור ממנו צילום", אמר פעם. "כולנו מכירים את הפחד ממפלצת שמתחבאת מתחת למיטה שלנו, אבל מעולם לא ראינו צילום כזה. דרך הצילום אני רוצה לחקור את הארכיטיפ שאנחנו מכירים. אני רוצה לגרור את המפלצות הפסיכולוגיות שלנו לאור היום ולצלם אותן".
עם המשפחה, בלי פוטושופ
בצילומים של הופיין יש שני גיבורים: הטוב, שהוא בדרך כלל ילד צעיר, במצב צבירה של אימה; והרע המפחיד, האכזרי והמגעיל, שמקבל רוח גבית מכל סמלי הרוע שאנחנו מכירים מהסרטים. ההקבלה לסרטים אינה מקרית. כל צילום של הופיין מבוים כמו סרט קטן, שהפקתו לפרטי פרטים נמשכת ארבעה־שישה שבועות בממוצע. "אני יוצר סט, אוסף תלבושות, אביזרים מפורטים, עובד עם מכונות עשן, איפור, אפקטים מיוחדים", הוא מספר. "כל השנים עשיתי את כל העבודה בעצמי, אבל לאחרונה התחלתי לעבוד עם תפאורנים ומאפרים מקצועיים. אני עדיין עושה לבדי את התאורה, ההלבשה, עבודת הארט וכמובן הצילום. הצילום מתחיל ברעיון שאני מעלה על הכתב, פסקה שמתארת את מה שיתרחש בצילום, כמו בהפקות קולנוע או טלוויזיה. אחר כך אני מחפש לוקיישן או בונה את הסט, אוסף או מייצר את האביזרים והאפקטים, ומגייס בני משפחה להיות דוגמנים ועוזרי הפקה. את הכל אני מצלם חי על הסט".
להבדיל מצלמים אחרים בתחום הזה, הצילומים הסופיים של הופיין כמעט לחלוטין נטולי פוטושופ. עיבוד התמונה מצטרף רק במקרים הנדירים שבהם האפקט שעליו הופיין מפנטז יקר מדי להפקה. למשל, בצילום שנקרא "חור המנעול" הוא רצה שהראש הערוף יישא את תווי פניה של אחותו בקי. אחרי שהתברר לו שליצור ראש כזה יהיה יקר מדי, הוא השתמש בסט בראש של בובת חלון ראווה, צילם בנפרד את בקי מושפרצת בדם, ושתל את פניה על הבובה בעזרת פוטושופ. פרט לנגיעות כאלה, כל האימה מצטלמת כפי שהיא מתרחשת, לייב.
הידיעה הזאת מעוררת תחושת אי־נוחות מוסרית כלפי הילדים המפוחדים בצילומים - האם אמנות מצדיקה הפחדת ילדים צעירים עד דמעות? - עד שמבינים שברוב המקרים הילדים בצילומים הם ארבע בנותיו של הופיין, ושמאחורי הקלעים של הסטים שלו דווקא מאוד משעשע.
"לא הייתי יכול לעשות את זה עם ילדים של אנשים אחרים", הוא מסביר. בנותיו מבינות את הטריקים והתעלולים בעבודה של אבא, יודעות שזה משחק ולא באמת, ומכירות היטב את כל שאר האנשים על הסט, שגם הם בני משפחה וחברים קרובים. למשל האיש שמשחק בדרך כלל את הרשע והמבתר הוא בוב ברבר, אחד החברים הכי טובים של אבא, והליצן שמטיל צל מפחיד בצילום "בלונים" הוא למעשה סבתא. לעתים בזמן הצילום הופיין אופה עוגיות כדי להכניס ריח חמים לבית ולדרבן את כולם, גם את הילדים, לסיים בזמן, בדיוק כשהעוגיות יהיו מוכנות.
בבלוג שלו הוא מתעד איך יצר חלק מהצילומים, ושם אפשר לראות איך בוב הופך מהשכן מהבית הסמוך לדמות מבחילה בצילום "רובוט" ולרוצח הגרזנים צמא הדם ב"חור המנעול", או איך הילדה המבועתת מהשד שצץ מרצפת חדרה בעצם התגלגלה מצחוק כמה דקות לפני הצילום. "הילדים אף פעם לא מפחדים. עבורם זה מין משחק אחד גדול של התחפשות", הוא אומר.
הראיון עמו נערך באמצעות האימייל מפני שהוא עכשיו בשיאו של הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד כה: צילום ששמו "Last Stand" שיוצג ב"זומבי", תערוכה קבוצתית שתיפתח בניו יורק ב־25 במאי. הצילום יקפיא את הרגע שבו אב משפחה מפוצץ את מוחו של זומבי בעזרת רובה ציד, שעה שמאחוריו אשתו וילדיו נתפסים ונאכלים על ידי שאר להקת הזומבים, שפרצה את דלת הכניסה לבית.
מדובר בפרויקט שאפתני מפני שהסט המורכב כולל 12 דמויות זומבי עם איפור גוף ואביזרים מורכבים (הראש של אחד מהם, כאמור, מעוצב כמוח מפוצץ מירי), ובני משפחה נגוסים - וכל זה עם דמויות אמיתיות, בלי טיפת פוטושופ. לראשונה גייס הופיין לפרויקט שלו כמה אנשי מקצוע מובילים כמו אנתוני קוסר, מאפר ויוצר אפקטים שעובד בסדרות טלוויזיה, והשחקן מייקל בולדווין, שלוהק לתפקיד האב היורה. כדי לממן את הצילום השיק הופיין קמפיין בקיקסטארטר במטרה לגייס 5,000 דולר לכיסוי הוצאות ההפקה בלבד (כולם עובדים בהתנדבות). בתוך זמן קצר גייס הקמפיין 8,000 דולר, ואז העלה הופיין את הרף ל־10,000 דולר כדי לממן עוזר לקוסר, להטיס את כוכבי הצילום לפתיחת התערוכה ולייצר סרט וידיאו קצר על הכנת הצילום. הדדליין לגיוס הסתיים לפני ימים אחדים, ושוב השיג הופיין יותר ממה שביקש - 12,252 דולר.
"אני מתכנן להמשיך עם צילומי האימה, ובעתיד אקדיש יותר זמן לסרטי אימה", אומר הופיין. "אני מצלם אימה כבר עשר שנים ואני מניח שהפכתי למין מומחה לפחד. בכל פרויקט חקרתי פנים אחרות שלו, וכל אחד הוא ניסיון שלימד אותי משהו חדש, אפילו על התת־מודע שלי. אני כל הזמן קורא ספרות אימה או על אימה, או עובד כדי ליצור אימה. ההבנה והפילוסופיה שלי לגבי הנושא מפותחים היטב, וממשיכים לגדול.
"בסופו של דבר, אימה היא תרגיל בהפיכת חרדה לשעשוע, קצת כמו נסיעה ברכבת הרים. חובבי האימה מתענגים על כך שמפחידים אותם כי אימה מאפשרת לנו לבטא רגשות מודחקים של חרדה וזעם. אני מאמין שהתבוננות בצילומי אימה עוזרת לנו להתמודד עם הפחדים של חיי היומיום".
וממה פוחד היום צלם האימה?
"מהכל ומכלום, בו בזמן".
25 תגובות לכתיבת תגובה