"מלכתחילה לא סמכנו על טרכטנברג"

"מלכתחילה לא סמכנו על טרכטנברג. ולא בגלל האיש, שנראה חביב, חביב מדי אפילו, אלא בגלל מי שמינה אותו. ובגלל ניסיון של שנים בוועדות ובמסמוסן", כך אמרה ל"כלכליסט" ליה נירגד, ממייסדות המשמר החברתי, תנועה שקמה לאחר המחאה כדי ללוות את עבודת ועדות הכנסת. היא אמרה את הדברים בעקבות חשיפת הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג ב"כלכליסט". 

"ביום שפורסמו מסקנות הוועדה ישבתי עם מנהיגי המחאה של אותם ימים וצפינו בשידור", אומרת נירגד, "מולנו עמדה סוללת מצלמות, שבאו לצלם אותנו צופים בטלוויזיה. הציפיות היו נמוכות, והן התממשו במלואן. דאגנו שהמצלמות יתעדו את שאט הנפש על פנינו. אותי הרגיז בעיקר העיסוק הנרחב בחרדים. לא בדנקנר, לא בתשובה, לא בשטייניץ ובנתניהו, אלא דווקא בחרדים. שיטת הפרד ומשול תמיד היתה אהובה על הממסד הישראלי - וטרכטנברג הוכיח בכך סופית, שהוא נטוע עמוק בממסד הזה.

"הוחלט לכנס מסיבת עיתונאים בבית העם ולהציג בה, כ'קונטרה', את הדו"חות של ועדות יונה־ספיבק. 'ביקשנו טיפול שורש, וקיבלנו שיננית', הכריזו שם דפני ליף, סתיו שפיר ורגב קונטס. רבים ביקרו מאז את התנהלותם של השלושה, אך ברגע ההוא אין ספק שגילו מנהיגות ראויה: דחייה תקיפה של הדו"ח, שאולי היה רצוף כוונות טובות, אך לא הצביע על מוצא של ממש.

"זה היה קל כל כך. עצוב כל כך. מתוך סל ההמלצות, מיהר ראש הממשלה לאמץ את ההמלצה על חינוך חינם לגיל הרך — ומיד רץ לספר לחבר'ה, כלומר לציבור התמים: הנה, תראו, קיבלתם. גנים לכולם, בחינם. על חשבון מה? על חשבון קיצוץ רוחבי. קיצוץ במה? בתקציבים של המשרדים החברתיים, כמובן. ואת החשבון הזה, על חינוך חינם מגיל שלוש, המשיך נתניהו להציג לציבור מאז בכל פעם שמישהו דרש עוד משהו. בריאות? דיור? מה אתם רוצים — יישמתי את טרכטנברג, פתחתי לכם גנים. בלי גננות, בלי מבנים, בלי סייעות, בלי זכויות, אבל מה, טרכטנברג.

פרסום הפרוטוקולים השבוע מאשר את מה שהיה ברור מלכתחילה: הוועדה, כדרכן של ועדות כאלה, מסמסה את עצמה עוד בטרם גמרו למסמס אותה אחרים. לאלה מאיתנו שממשיכים לרדוף אחר הצדק נותר רק להמשיך במאבק — ברחובות ובמסדרונות הכנסת".

הכוח של הציבור אפסי צריך רק לדאוג שיישב בשקט

"התמונה העולה מעיון בפרוטוקולים היא תמונה מצמררת של אפסות כוחו של הציבור אל מול השלטון ובעלי ההון", אמרה ל"כלכליסט" אתמול אחרי פרסום הפרוטוקולים אור־לי ברלב, קמב"צית המחאה החברתית. "ברגע נדיר של כנות ציבורית מודים אנשי האוצר כי האוצר חיסל את מדינת הרווחה, וכי הממשלה אינה יכולה לעמוד בפני הלחץ של הסקטור העסקי ובעלי ההון המיוצגים בידי לוביסטים מיומנים. כלומר - זוהי הודאה מפורשת שהציבור אינו מיוצג באמת בהחלטות על ניהול ענייניו, והאינטרסים שלו אינם מובאים בחשבון".

בר־לב מוסיפה כי "בדיונים ניכרת הסכמה מקיר לקיר על שחיקה מתמדת במתן שירותים חברתיים לציבור, לצד הודאה על משחק במספרי הנתונים השונים שמציגה המדינה לציבור, כך שתעלה מהם תמונה נוחה שאינה משקפת את המציאות הקשה. הנה שוב המדינה זורה חול בעיני הציבור".

"כאשר קוראים את דבריהם של קנדל ודומיניסיני על כך שאין מקום למו"מ עם הציבור, עולה תחושה של אדנותיות ופטרונות של השלטון על עמו. כאן לציבור אין כלים להשתתף במציאת פתרונות, והציבור מוזמן רק להשמיע את טענותיו אך הוא אינו מוזמן להיות מעורב בניהול ענייניו.

"בדמוקרטיה תקינה העם הוא הריבון, ואנשי הציבור על שלל תפקידיהם הם שליחיו — הם אמורים לעבוד בשבילו. אבל האמת המשתקפת מדיוני הוועדה היא הפוכה: הציבור הוא ילד קטן שצריך לעשות עליו מניפולציות כדי שיישב בשקט, בזמן שאנשי השלטון יעשו מה שהם רוצים, או ייכנעו שוב ושוב לבעלי הכוח והממון. מהפרוטוקולים עולה כי לציבור אין כוח לקבוע את גורלו מול שליחיו ואין לו מנדט. התוצאה היא שהריבון נשלט בידי הכוח וההון, והכל מתנהל נגדו. צריך לזכור שמדינות אחרות בעולם מראות לנו שאפשר אחרת.

"חשוב לזכור כי אנו קוראים כעת את הפרוטוקולים הגנוזים הללו אך ורק הודות לעבודה עיתונאית של 'כלכליסט', ולא חלילה כי זה מגיע לנו על פי חוק או על פי היגיון דמוקרטי. אם היינו צריכים עוד הוכחה לאפסות כוחו של הציבור - הנה היא".