אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הציבור נותר לבד: העבודה חיינו צילום: אוראל כהן

הציבור נותר לבד: העבודה חיינו

ייתכן שהעלאת גיל הפרישה בלתי נמנעת, אבל למה היא צריכה להיעשות באופן מפוקפק ומאינטרסים פוליטיים ולא לטובת הציבור?

04.03.2013, 07:08 | מיקי פלד

המציאות היא קשה וכואבת, אבל חד־משמעית - בשיטה הכלכלית הנוכחית אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה. אולי זה יקרה בחוק ההסדרים הנוכחי, אולי לאחר מכן, אבל בסוף זה יקרה. הבעיה לכן היא לא בהכרח עצם ההעלאה, אלא אופן ההעלאה - במחשכים, בחוק ההסדרים, בעסקאות חצי מפוקפקות שחותמים אנשים שהאינטרס העיקרי שלהם הוא לשמר את כוחם הפוליטי או להגדיל אותו, ולא טובת הציבור.

בעוד חודש או חודשיים האוצר יפרסם את חוק ההסדרים ואז תתחיל הסערה הקבועה. החוק, שהוא למעשה ספר בן מאות עמודים של שלל גזירות בכל נושא, חייב לעבור את אישור הכנסת עם תקציב המדינה, כלומר 45 יום מרגע כינונה של ממשלה חדשה. במצב עניינים שכזה, לא ניתן לצפות שסעיף גיל הפרישה יעבור איזשהו דיון ציבורי רציני, שלא לדבר על דיון מושכל בכנסת.

רק כדי לסבר את האוזן, בפעם האחרונה שהכנסת נדרשה לאשר שינוי דרמטי בגיל הפרישה לפנסיה היה זה ב־2003, ואז באישון ליל האוצר הכניס לתיקון בחוק סעיף של העלאה אוטומטית של גיל הפרישה לנשים, ואף חבר כנסת אפילו לא שם לב.

וכך נותרנו, הציבור, לבד. כמו במשל על סיזיפוס שממשיך לגלגל את האבן במעלה ההר רק כדי שתידרדר שוב למטה, כך גם אנחנו וגיל הפרישה שלנו. בשיטה הנוכחית גיל הפרישה יתרחק קצת בכל פעם, פשוט כי כספית צריך לאזן בין הוצאות קרן הפנסיה להכנסותיה. חלוצי העלייה הראשונה היו שרים "העבודה חיינו". 100 וקצת שנים אחריהם, אנחנו "זוכים" ליישם את השורה הזו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות