חקר ביצועים: השבוע של וורן באפט, עידן עופר וחומת ברלין

באפט - ניהול רזה, רווח שמן

"נכון לסוף השנה עמד מספר המועסקים של ברקשייר על 288,462 עובדים, עלייה של 17,604 לעומת השנה הקודמת. צוות מטה החברה, לעומת זאת, נותר ללא שינוי, ועמד על 24 עובדים. אין סיבה להשתגע". כך הכריזו השבוע הדו"חות הכספיים השנתיים של חברת האחזקות ברקשייר התאוויי בראשות וורן באפט. חברות האחזקה הישראליות קצת יותר קטנות מזו של באפט, ומייצרות קצת פחות רווחים ותשואות למשקיעים. ובכל זאת הן נזקקות למטות קצת יותר גדולים, שלא לומר ממש מנופחים - המטות של חברות האחזקה הבולטות בארץ מעסיקים פי שניים או כמעט פי שלושה אנשים מבאפט - ואלה עדיין לא מצליחים לנווט אותם לחוף מבטחים. אולי עם פחות אנשי מטה הן היו מצליחות לשוט מהר יותר, למקומות טובים יותר.

גלית חמי

וורן באפט | צילום: בלומברג

בן־דב - עוד יהיה מורה גדול

כבר יותר משנה שטאו של אילן בן־דב היא מת מהלך. מי שהתיימרה להיות חברת השקעות מגוונת ומתוחכמת התבררה כחברה שבעיקר גרמה למשקיעים שלה נזק עצום. השבוע מונה לה מפרק זמני, לא אחר מאשר עורך הדין הנשכני יוסי שגב. את הכסף של טאו המשקיעים לא יראו, לא מבן־דב ולא משגב, אבל אולי יש כאן הזדמנות נדירה לצלול לתוך ישיבות הדירקטוריון והמסמכים של החברה ולהבין איך היא נוהלה, מה בן־דב עשה בכספי המשקיעים ומה היה חלקו בקריסתה. עד היום אף חברה של טייקון מוכר לא עברה את המסע הקשה הזה, אבל הגילויים האלה הם לא רק הסיפור של טאו - הם יכולים להיות תמרורים מצוינים לרגולטור ולמוסדיים כדי להבין איך לחזק את השוט של מחזיקי האג"ח מול חברות שאינן עומדות בתשלומים. כך עוד אפשר יהיה להודות לבן־דב על הלקחים שנפיק מהקריסה הזאת.

גולן פרידנפלד

אילן בן-דב | צילום: אוראל כהן

חומת ברלין - מחיר השגשוג

23 שנים אחרי שיצאו להרוס אותה, יצאו השבוע אלפים מתושבי ברלין להגן בגופם על שרידיה של חומת ברלין. חלק החומה המכונה "איסט סייד גאלרי" הוא אטרקציה תיירותית, עטור ציורי גרפיטי מימי מסך הברזל, אבל איתרע מזלו והוא ניצב באזור הנדל"ן שבין השכונות קרויצברג ופרידריכסהיין, שבו כל פיסת קרקע שווה לא מעט כסף. אז גם את החומה הוחלט לפרק לטובת פרויקט נדל"ן חדש. זה שיעור שהרבה ערים בעולם כבר למדו בדרך הקשה: למגניבות יש מחיר. הפיכת עיר למוקד משיכה בינלאומי מתגלגלת בסוף, מתישהו, לפגיעה בסמלים של העיר, בכוח המשיכה המקורי שלה, ברוח החופשית והצעירה שהפכה את העיר לכזאת. בשביל להבין את התהליך הברלינאים לא היו צריכים לחכות להריסת החומה. הם פשוט יכלו לשאול את התל־אביבים.

ארז רומס

"הדירקטוריון קיבל החלטה, הוא סבר שחובתו להבטיח את ההמשכיות הניהולית של החברה, ומעבר לכך לא אוסיף". זה היה ההסבר שסיפק השבוע מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד לחבילת האופציות בשווי 25 מיליון שקל שקיבל מהחברה. מה זה אומר בדיוק? שבלי החבילה הזאת גלעד היה הופך שולחן, זורק את המפתחות ופונה בזעם לנהל חברה אחרת שכן תאשר לו חבילה כזאת? ומה היה קורה להמשכיות הניהולית עם חבילת האופציות היתה מסתכמת, חלילה, ב־15 מיליון שקל או ב־5 מיליון שקל? האם כך גלעד מנהל את החברה לישראל, בגישה של "שלמו עליי כופר", שבעצם אומרת "תחזיקו אותי"? אבל לכו תדעו, אולי באמת חייבים להחזיק אותו. אולי היו לו אופציות אחרות. אולי אפילו 25 מיליון אופציות אחרות.

שאול אמסטרדמסקי

ניר גלעד | צילום: אוראל כהן

בין טלאל - כולם משווים גודל

אל תאמינו למסיכת הצניעות המזויפת שעוטים מיליארדרים בכל פעם שמתפרסם דירוג עשירי העולם של "פורבס". כולם משתפים פעולה עם תחקירני המגזין ומספקים להם נתונים על עושרם המופלג, כולם בודקים איפה הם בדירוג, כולם חושבים שמדובר בתעודת כבוד והוכחה לכישרונם וחוכמתם. הנסיך הסעודי אל־וואליד בין טלאל קרע השבוע את המסיכה הזאת כשהודיע שהוא מנתק את קשריו עם "פורבס" כי הוא העריך את שוויו רק ב־20 מיליארד דולר (מקום 26), בעוד שהוא שווה, לדבריו, 30 מיליארד (מקום 10). בין טלאל אפילו טען כי לא מדובר בטעות חישובית אלא במדיניות מכוונת של המגזין לפגיעה במעמדם העולמי של המשקיעים הערבים. מתברר שזה שאתה עשיר לא אומר שלא רודפים אחריך.

גבי קסלר

אוסבורן - עדיין בעולם הישן

ברוב של 68% החליטו השבוע אזרחי שוויץ להגביל את שכר הבכירים בכל המגזרים, ואפילו לזרוק לכלא את מי שיעזו לארגן לעצמם מצנחי זהב גדולים מדי. חבר הפרלמנט העיקש תומס מיינדר ניסה להעביר את החקיקה הזאת מאז 2006, אבל רק עתה גאה הזעם הציבורי מספיק כדי להשלים את המהלך. במקביל פרפר השבוע שר האוצר הבריטי ג'ורג' אוסבורן באקווריום של הנציבות האירופית בבריסל, שם ניסה למנוע מעמיתיו לאיחוד לקדם חוק דומה להגבלת הבונוסים של הבנקאים. החוק כבר זכה בתמיכתן הגורפת של חברות האיחוד ועתיד לעלות להצבעה במאי הקרוב, אבל אוסבורן עדיין נלחם על האינטרסים של הסיטי. אפשר להבין את החשש הבריטי מבריחת שטרות, אבל אין ספק שהמלחמה הזאת של אוסבורן היא בעיקר עדות להיצמדות לעולם הישן ואי־הבנה עמוקה של כללי המשחק המשתנים.

תמר טוניק

עופר - השקשוקה האמיתית

ההמתנה הדרוכה של פוטאש להכרעת הממשלה בעניין המיזוג עם כיל היא הזדמנות לחזור אחורה להיסטוריית ההפרטה שלה. בתפריט: 25 שנים של ניסיונות למכור למשקיעים זרים, גביית חסר של התמלוגים המגיעים למדינה, סכסוכים מרים על התמלוגים שכן נגבים, ובעיקר הערכות שווי הזויות של החברה ושל הפוטנציאל הכלכלי של המקום הנמוך ביותר בעולם. הנה מספר אחד שיכול להמחיש את גובה האבסורד: ב־1999 מכרה המדינה בבורסה את חבילת המניות האחרונה שלה בחברה, 2.2% תמורת 114 מיליון שקל; היום הנתח הזה שווה 1.32 מיליארד. 14 שנה, פי 11 שווי. כך הפך עידן עופר, כפי שהבהיר השבוע דירוג "פורבס", לישראלי העשיר בעולם. מתברר שזה היה בזבוז להדביק את המושג "שיטת השקשוקה" לצים; השקשוקה האמיתית היא כיל.

נעמה סיקולר

עידן עופר

בשבוע שעבר הרדמנו את נוּלי, הכלבה שלנו. אחרי 14.5 שנים טובות ועוד חודש של זריקות וכדורים במינונים שונים הבנו שאין שום שיפור, ושגם אם הראש עובד - הגוף כבר לא נענה לו. ההתלבטות נמשכה כמה ימים. "היא כבר לא מתפקדת בתור כלבה", אמרתי, "ולה, הרי, יש את הפריבילגיה". לא היה צורך שאמשיך את המשפט. היה ברור איזו פריבילגיה יש לכלבים ולנו לא. יש אנשים שמתים למות, יש אנשים שרק רוצים לגאול את יקיריהם מייסוריהם, אבל אין שום דרך חוקית לעשות זאת. כל עוד המשאבה בחזה ממשיכה, אין תחנת יציאה. אחרי חוק החולה הנוטה למות, הגיע הזמן לחוק העדיין בריא שרוצה לפרוש לפני התהום ואחרי השיא.

איתי שמושקוביץ