מקסימום תהיי דוקטורית: תקרת הזכוכית של הנשים נופצה רק חלקית באקדמיה

פרופ' אליס איגלי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב, אחת החוקרות הנחשבות בעולם בתחום הפסיכולוגיה של המגדר, טוענת כי המטפורה "תקרת הזכוכית" בהקשר של נשים וקריירה - מטעה. איגלי מסבירה שהמטפורה יוצרת תחושה שהאתגרים שניצבים בפני נשים מצויים בקצה ההיררכיה, והן שוברות את הראש בתקרה שנייה לפני שהן מקבלות את תפקיד הנשיא/יו"ר/מנכ"ל. המחסומים, היא הסבירה, ישנם לכל אורך הדרך. איגלי הציגה כדוגמה את מספר הנשים היושבות בדירקטוריונים של החברות הגדולות בכלכלה האמריקאית, אך היא יודעת שבמעוז שבו היא יושבת - האקדמיה - המציאות זהה.

גם בישראל מבט על צמרת האקדמיה עשוי להטעות. כיום נשים הן שעומדות בראש שתי אוניברסיטאות, בן־גוריון והפתוחה, בראש האקדמיה ובראש ארבע מכללות החינוך הגדולות: סמינר הקיבוצים, לוינסקי, בית ברל ואורנים. גם ראש האקדמיה הישראלית למדעים היא אשה. מבט לעומק מציג תמונה אופטימית פחות.

שיעור הנשים מבין כלל הסטודנטים גדל בכל שנה ומצביע על רוב - 55% מהסטודנטים לתואר ראשון הן נשים, 60% מהסטודנטים לתואר שני ו־52.4% בתואר שלישי. עם זאת, כאשר בוחנים את מקומן בסגל האקדמי המצב משתנה. לפי נתוני המועצה לקידום נשים במדע, ב־2010 25% מכלל הסגל הבכיר באוניברסיטאות היו נשים, לעומת 38% באיחוד האירופי. מתוך חברי סגל בדרגת פרופסור מן המניין, דרגת המרצה הגבוהה ביותר, רק 15% היו נשים, לעומת 19% בממוצע באיחוד האירופי. שלא לדבר על מספר הנשים החברות באקדמיה למדעים - שמונה מתוך 105.

"בעיה של חינוך"

נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר־ירון, הקימה את המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה ב־2000 במטרה להגדיל את חלקן בצמרת האקדמיה. "לצערי, הרבה לא השתנה מאז", היא אומרת. "לאורך השנים היה שיפור איטי, עלייה של 1% לשנה בערך במספר הנשים החברות הסגל הבכיר. הוא לא מובהק, אבל בקצב הזה נגיע ל־50% כשכולנו כבר נהיה בפנסיה".

 

במכללות האקדמיות מצב הסגל הבכיר מעט טוב יותר: 35.1% ממנו הן נשים לפי הבדיקה האחרונה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערכה ב־2009. אלא שלדברי מסר־ירון, חלקן של נשים במכללות היה צריך להיות גבוה הרבה. "האוניברסיטאות אומרות שיש בסגל הרבה חברים מאז שנות השבעים, תקופה שבה 20% ממסיימי הדוקטורט היו נשים, וזאת הסיבה לאחוזים הקטנים של נשים בסגל. המכללות הוקמו בתקופה שבה אחוז הנשים בעלות הדוקטורט היה גבוה הרבה יותר, ואף שלא היתה להן ההצדקה ההיסטורית לפערים האלה, הן העתיקו את הדפוסים של האוניברסיטאות".

מסר־ירון מסבירה את הפערים הללו כ"תהליך של חינוך - של הנשים עצמן וגם של המוסדות האקדמיים ושל המל"ג. אין צוואר בקבוק אחד. למשל, פחות נשים מעמידות את עצמן למועמדות, בהשוואה לגברים, ואם אומרים להן שאין תפקיד פנוי הן מקבלות את זה כעובדה מוגמרת".

מחסום הפוסט־דוקטורט

לכאורה, קריירה אקדמית, בניגוד לעבודה במגזר העסקי התובעני, אמורה לקרוץ לנשים. האקדמיה מספקת גמישות בניהול סדר היום האישי, וניתן לעבוד בה מהבית, במיוחד בתקופת הקיץ, כאשר צריך למצוא פתרון לילדים. ואולם, לדברי ד"ר גלית דשא, מנכ"לית השדולה לקידום נשים בישראל ומרצה במרכז הבינתחומי וב־NYU, מרכיבים מסוימים באקדמיה הופכים את ההתקדמות בה למורכבת יותר עבור נשים.

"המדידה הבלתי פוסקת של פרסומי מחקרים, בעיקר בגילי הפריון והילודה, והתלות בנסיעה ובלימודים בחו"ל הרבה יותר קשות לנשים, כי בני הזוג שלהן פחות מוכנים לנסוע", היא מסבירה. "אם את רוצה להצליח באקדמיה, את צריכה לעבוד סביב השעון, וכשמצפים ממך להיות ההורה המרכזי, זה קשה עוד יותר", ב־2010 הכין מכון מאגר מוחות סקר עבור סגנית השרה גילה גמליאל בנושא נשים באקדמיה. על השאלה מדוע שיעור הנשים בסגל הבכיר נמוך ענו 56% מ־103 החוקרות שהשתתפו בסקר, כי אילוצים משפחתיים מקשים עליהן להתקדם באקדמיה. 68% הסכימו עם האמירה שהיציאה לפוסט־דוקטורט בחו"ל מקשה את שבירת תקרת הזכוכית.

"נדרשת תמיכה משפחתית חזקה מאוד בשביל להצליח", אומרת פרופ' רות פלאטו־שנער, ראש המרכז לדיני בנקאות בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה. "כדי לקבל קביעות מוסדות אקדמיים דורשים פעמים רבות מספר מסוים של פרסומים. אם בתוך כמה שנים איש הסגל לא קיבל קביעות, הוא צריך לעזוב את המוסד. ואולם, השלב שבו איש הסגל מתחיל את דרכו הוא גם השלב הקריטי לנשים בהקמת משפחה. לעומת זאת, כאשר הילדים גדלים נשים יכולות להתפנות למחקר".

לדברי פלאטו־שנער, פוסט־דוקטורט לא חייב להיעשות בחו"ל, אך יש מוסדות שמציבים את הלימודים מחוץ לישראל כתנאי. "השהייה בחו"ל תורמת הרבה, אבל ברגע שמתנים זאת כדרישה, יש סינון של מרבית הנשים. הבעיה חוזרת על עצמה בשנת שבתון, שמטרתה ללמוד בחו"ל וליצור קשרים".

נוהל 15:30 עורר ביקורת

פרופ' אורנה קופרמן, ששימשה עד לא מזמן כיועצת לענייני נשים לנשיא האוניברסיטה העברית, מתנגדת לוויתור על השלמת פוסט־דוקטורט בחו"ל. "'הפוסט' חיוני, ואנחנו לא רוצות שנשים יגיעו למערכת מנקודה נחותה", היא מסבירה. "אנחנו בעד לעזור ככל שניתן, גם בהיבט הכלכלי. כך עשינו לאחרונה, כשניסינו למצוא עבודה לבני זוג של סטודנטיות שיוצאות לפוסט־דוקטורט. לפני שמוותרים על 'פוסט' בחו"ל צריך למצות את הדברים הללו".

הליך נוסף שהנהיגה קופרמן באוניברסיטה העברית הוא "נוהל 15:30". לפי הנוהל, מועדי ההרצאות והסמינרים המחלקתיים ברוב היחידות באוניברסיטה העברית יסתיימו עד השעה 15:30, זאת כדי לאפשר לחוקרות ולחוקרים צעירים להשתתף בהרצאות ובסמינרים מחלקתיים מבלי שהדבר יבוא על חשבון בילוי עם ילדיהם.

הנוהל לא התקבל בשמחה אצל כולם. חלק מתלמידי התואר השני שעובדים במהלך היום ואינם הורים טענו שהנוהל פוגע בהם. פרופ' גד יאיר מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתורפולוגיה באוניברסיטה העברית כתב בבלוג שלו כי המסר העיקרי של הנוהל החדש הוא שיום העבודה באוניברסיטה אורך שש שעות. "אי אפשר לנהל מוסד רציני בשש שעות ביום, ואי אפשר לקיים קריירה בוהקת ב־12 שעות בשבוע", כתב יאיר.

בתגובה הסבירה קופרמן את כל התהליך שמאחורי הנוהל וסיימה במשפט: "גדי סיים את הפוסט בחשש ש'נוהל 15:30' יגרום לקיר הנובליסטים ולשדרת הממציאים שבהר הצופים לקפוא על שמריהם בשנים הקרובות. אני אסיים בתקווה ש'נוהל 15:30' יעשה משהו לפילוח המגדרי השערורייתי של הקיר ושל השדרה". הסיבה הנוספת להעברת העבודה של אחר הצהריים הביתה היא שכאשר נשים הופכות לאמהות הקשרים החברתיים שלהן נפגעים. "הן גם נעדרות מהמעבדה כאשר מתחילים את הניסוי, בחמש בערב", אומרת פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת סמינר הקיבוצים. "באקדמיה יש אווירה כמו שיש בצבא, שנשארים עד מאוחר. גברים יכולים להרשות את זה לעצמם ונשים לא".

ליבמן מסבירה שהאמהות מגבירה את האתגר של הנשים: כיצד לנהל את המירוץ הכפול נגד השעון - קידום הקריירה אל מול גידול הילדים. "אשה שיש לה ילד ועוד ילד מתחילה לשאול את עצמה בשלב מסוים מה חשוב באמת. את משכנעת את עצמך שמבחירה תתקדמי לאט יותר".

סקפטיות לשינוי

לפני שנה אימצה הוועדה לתכנון ולתקצוב באקדמיה (ות"ת) תוכנית לקידום נשים באקדמיה, בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון. התוכנית כוללת כמה צעדים, ובהם הצבת יעד גיוס של כ־%40–45% נשים לסגל ההוראה באוניברסיטאות.

"אני מאמינה שבשלוש השנים הקרובות נראה את הגדלת הגיוס", אומרת כרמי. "אבל יעד של 45% בדרגת הכניסה הוא לא משימה קשה. הבעיה היא להגדיל את מספר הנשים בדרגת פרופסור מן המניין".

דבר נוסף שהוועדה קבעה הוא שבכל מוסד אקדמי תמונה יועצת לקידום נשים לנשיא המוסד, שמעמדה יהיה מקביל לדיקן. "תליתי בהנחיה הזאת הרבה תקוות, אבל אני די סקפטית", אומרת פלאטו־שנער. "לא קל לאוניברסיטאות לבלוע את זה. זה משהו שדי נכפה עליהן".

כרמי: "הרבה מהנהלות האוניברסיטאות לא רואות את הנושא בקדימות עליונה, ודאי לא בתקופה של מצוקה תקציבית. נושא קידום נשים עדיין נחשב למותרות, שאינן דורשות התייחסות לגיטימית כמו כל נושא אחר באקדמיה. האם בתוך חמש שנים נכפיל את אחוז הנשים המכהנות כפרופסור מן המניין? זה אפשרי, אך אני לא משוכנעת שזה יקרה.

מחקר של ה־OECD שפורסם לפני חודשיים מראה כי מבחינה אובייקטיבית אין הבדל באיכויות האקדמיות בין נשים וגברים. המחקר בחן את ציוני הגמר של סטודנטים נשים וגברים ב־14 מדינות, והתפלגויות הציונים והמצטיינים היו כמעט זהות. "אני מציעה שהאקדמיה תציב יעד של 50% נשים בדרגת פרופסור מן המניין לעוד כמה שנים", אומרת דשא. "יש מספיק נשים מוכשרות באקדמיה, ולא צריך להתפשר. עם קצת פחות שוביניזם וקצת פחות אפליה אפשר להגיע לשם".

מסרי־ירון: "כנשיאת האוניברסיטה הפתוחה הופתעתי למצוא מוסד יחיד שמאוזן מגדרית בכל הדרגות. אין לי השערות לסיבה שזה קרה אצלנו, אך זה מוכיח שאפשר גם אחרת".

נקודת המבט של ליבמן מציגה אופטימיות שמשולבת בריאליזם: "היום, במקצועות שמכניסים הרבה כסף, יש רוב של גברים. במקומות של כוח וכסף אחוז הנשים בודד. האקדמיה היום היא לא צינור לכסף, לכן גברים מפנים את הזירה. היא איבדה מזוהרה. תקרת הזכוכית נסדקה והגברים בורחים מהאקדמיה".