אוכל אספלט: דילמת החביתה

העניינים לא יחזרו עוד לשגרתם התמימה. מאז הפטיר אלכס חברנו את משפט הכפירה המטלטל, עומדת האמונה שלי במבחן קשה. "בשבילי", אמר אלכס, "הרכיבה היא רק תירוץ להעביר איתכם את הזמן". "כלומר", שאלתי בקול חנוק, "אילו היינו דייגים על גשר ההלכה, היית פוגש אותנו שם עם חכה ביד?". "ברור", אמר והוסיף, "ואם הייתם נפגשים במימדיון הייתי בא עם מצוֹפים".

הבעיה, כפי שהתברר, לא היתה של אלכס, אלא שלי. עד אותו יום מר ונמהר הייתי בטוח שהתחברנו בגלל האופניים, וכמו כל צוות ותיק, ועל אף הסלידה ההדדית, למדנו לחבב האחד את השני. וכך, מוזר ככל שזה יישמע, בשנים האחרונות אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבועיים בבר הומה, כדי לעדכן בנעשה בעולמנו מעל סלסילת הלחמים ולהתעדכן בעולמו של דור המלצרוּת, שבין גראטן לקרפצ'יו עושה בחינות לשכה או פרויקט גמר - ובעצם כדי לזכות בזמן איכות בלי האופניים הדפוקים. גם לשם, יש להודות, אני מקפיד לבוא ברכיבה. לא רק בגלל קשיי החניה, אלא בעיקר מפני שלא מקובל לעשות ינשוף לרוכבים בשדרה, ואפשר ללא חשש לרסס באדי אלכוהול את כל ציר האספלט שבין ליליינבלום לבני דן.

כשאני בוחן את האמירה הסוררת של אלכס בכלי ניתוח מפוכח אני מגלה שיש בדבריו, לצד חרצני הזית, גרעיני אמת מטרידה. האופניים שלו אכן חבולים ומוזנחים כאופני ליסינג, והוא נראה בשל להצטרף לעמותת "יושבים ללא גבולות" במצפור שבין בר גיורא לנס הרים, בבר הבית שלנו, המכונה "ברבהר", כשפניו לחורש ההררי וגבו אל האח המבוערת, יותר מאשר לטפס לשם ברכיבה.

יש להודות שגם אני מכור לשיחות הנעימות עם חברנו אבי בסובארו המחומם, בדרכנו מהבית למפגש הטרום־זריחתי בלטרון. ועם זאת, אני מציית ללא טרוניות לחובת הנשיאה בנטל ויוצא אל חיבוקן המקפיא, הלח והשרקני של רוחות פברואר ואל מסע השיח המשפטי־ספרותי־פיננסי, לצד חברנו יודע־הכל גיורא. הנה, לדוגמה, סוגיה שיכולה לעלות על כידונינו: "למה שרק אנחנו נרכב, תוך הקרבת שעות מנוחה חשובות למשק וסיכון חיים, ואילו דורשי השוויון בנטל פטורים?".

ועכשיו, כשאנו מטפסים אל ברבהר כבכל שבת בעשור האחרון, כל החמישה, במבנה המרושל הנודע שלנו, פזורים כיחידים או בזוגות על פני קילומטר־שניים, אני שואל את עצמי אם הייתי מתמיד ברכיבה ללא החבורה. האמת היא שבלי מועדון השבת בבוקר הזה, הרכיבה תהיה מלהיבה כנסיעה בקו 5.

 

ברבהר, 700 מטר גובה מעל חוף פרישמן, יושב בלב מגרש המשחקים ההררי לרוכבי אזור המרכז - אופנוענים, רוכבי שטח ובני מיננו, רוכבי הכביש. שלושה כבישים מובילים אליו, ברמות שונות של תלילות - מכיוון אזור התעשייה בית שמש ומושב מחסיה, מעמק האלה ומעין כרם. מין פארק ענקי שגודלו כנסיכות אנדורה, וכולו סולמות ונחשים.

לא באתי להתפייט כאן על הנוף ולא לדבר על הבר־מסעדה שמעטים ישוו לו בהרי אירופה, ולא לספר על הדור הבא שעולה ויורד בהר פעמיים ושלוש בזו אחר זו, ובדרך סר למערת הנטיפים כדי להאריך במשהו את רצף המאמץ. באתי לדבר על הרהורים שעלולים לערער את 20 שנות רצף הטיפוסים. לקעקע את הקונספט המנצח של "דווש וגנח, שתוק וגלוש והיזהר ממטיילי השבת, ממכליות המלט המאיימות של 'תעבורה' ומתהיות מיותרות על פשר הקיום".

אלכס חברנו, בחור ערמומי שכמותו, הפך לחלק בלתי נפרד מתנאי הטיפוס שלי. אני כבר לא זוכר איך מטפסים בלי הבחור עב הקרסול, שלמרות יכולתו לפרוץ קדימה מתעקש לרכוב לצדי ולטחון באוזניי סיפורים ששמעתי אלף פעם, ואני עדיין מצפה בסבלנות של תינוק לפני השינה לסופם הידוע. עם השנים התחלתי להביא חומר משלי לקטעי הטיפוס הקשים, והיום נטחנת העלייה כשיחת קפה בין שני יושבי קרנות, עד שהיא נקטעת בפתאומיות כשמגיעים לחניון העמוס שלמעלה - כדי להמשיך בה בחמישייה שמתאגדת מחדש ליד השולחן השמור שליד האח המבוערת, עד שניעשה צרובים ומושחמים כראוי.

 

מה יכול לגלם את הדילמה הקיומית שאלכס העלה בהצהרתו הקטנה, יותר מדילמת החביתה. מי שקם בחמש וחצי בבוקר זכאי לזעוק בעשר מעל שולחננו בקול קורע לב, "אני רעב". זו איננה רק הכרזה במרחב הממשי שבין אדם למקום, היא מתקיימת גם במישור הרוחני. וזהו גם המקום שבו משלמים במזומן על חטאי התאווה, היוהרה והחמדנות.

רכיבה ועיכול הן פעולות סותרות. את כלל הברזל הקובע כי מי שרוצה לרכוב כראוי צריך להתחבר לתמרים ושקדים ולקנח במי ברז, טרם הפנמנו. שולחננו הריק הופך בתוך דקות למזנון בר מצווה. חברינו אבי הסגפן, יוסי שומר־הגזרה וגיורא אשף־הדיאטה מוציאים עצמם מן הכלל, ורק כמה אורחים, ואלכס, ואני, טובלים, שואבים ומנגבים את תכולת הצלחות בעבור כל עם ישראל.

וכך, בעודי פולה בסבלנות שביבי סלק מן הסלט הקצוץ, אני נזכר כי לכל מזון יש רגע משלו, שבו הוא מתקומם ומוחה ומטפס בבעבוע אל בית הבליעה. תנו לי רשימת מאכלים ומפת האזור, ואסמן לכם בדיוק של מטרים את הנקודה שבה ישגר כל אחד מהם את איתותי המעמקים הארומטיים שלו לגרוני: חצי קילומטר אחרי מושב מטע עולה הלַבַּנה, ליד חירבת חנות (לא המצאתי) עולה החומוס, בזנוח - השקשוקה וכן הלאה.

אחרי מחקרים של שנים מצאתי את המאכל המושלם, שנבלע כלא היה: חביתה יבשה כמטלית וטעימה כמוה. ויש להקפיד ולהזמין "תוספת חביתה בלי כלום" כי אחרת יבואו איתה סלטים, מטבלים, מרקחות וסלסילת פיתות. "מנגב בחביתה - רוכב בשליטה", זה מה שצריך היה לציין בראש כל תפריט, אילו ביקשו הבעלים להתאבד.

החביתה היא כל הסיפור. כבר שנה שאני מנסה להחליט מה עדיף: שקשוקה מבעבעת או ביצת מגבת? דיווש תכליתי או פטפוטי־פשר־הקיום? דבוקת כביש או חבורת רחוב? חבר קבוצה או חבר נפש?

התשובה לגמרי ברורה, לפחות משולחן הכתיבה.