המבחן של שר החינוך הבא: איך מחלקים 40 מיליארד שקל?

זהותו של שר החינוך הבא - גדעון סער או שי פירון - תכריע את הוויכוח על תקציב מערכת החינוך שהיקפו יותר מ־40 מיליארד שקל בשנה. אף כי תקציב החינוך מהווה 10% מתקציב המדינה כולו, והוא שני בגודלו רק לתקציב הביטחון, לציבור אין צל של מושג איך הר המיליארדים הזה נחלק. הנה סוד קטן: גם במשרד החינוך לא באמת יודעים. עם השנים מערכת החינוך הלכה והסתבכה - מחוזות על גבי מחוזות, אגפים על גבי אגפים, רבדים ניהוליים מוזרים זה מעל זה וזה בצד זה. גם מבקר המדינה טוען כי משרד החינוך מנותק מהשטח, לא באמת יודע מה קורה בבתי הספר, ומתקשה לשלוט בנעשה בהם.

נוסחה שוויונית, החלוקה לא

אין פלא שהיעדר המשילות מתבטא בכך שמשרד החינוך לא יודע איפה הכסף. המשרד לא יודע כמה כסף הוא מעביר לכל תלמיד ותלמיד במערכת החינוך הממלכתית, הממלכתית־דתית, הערבית והחרדית. הוא אינו יודע להגיד, למשל, אם ילד חילוני בהרצליה מקבל יותר מילד חילוני בדימונה, או מילד ערבי באום אל־פחם, או מילד בחינוך הממלכתי־דתי בפתח תקווה, או מילד שלומד בבית ספר במגזר החרדי בבני ברק. 40 מיליארד שקל, ובלגן מוחלט.

גדעון סער | צילום: אלכס קולומויסקי

כל מי שנתקל בעובדה המדהימה הזו שואל את עצמו, ובצדק, "רגע, אם מקבלי ההחלטות לא יודעים לאן הכסף הולך, וכמה מושקע במי, איך הם יכולים לקבוע מדיניות?". התשובה לשאלה הזו מרה ופשוטה - הם לא יכולים. וליתר דיוק, הם יכולים, אבל ההחלטות הללו לא יתבססו על עובדות.

הרב שי פירון | צילום: אוראל כהן

כדי לפתור את המצב הלא ראוי הזה, משרד החינוך החל בשנה שעברה בבניית מערכת ממוחשבת שתאסוף את כל הנתונים מכל אגפי המשרד, תאגד אותם, ותאפשר למקבלי ההחלטות לראות בדיוק איפה הכסף, בחתכים שונים. ככל הידוע, המערכת הזו כבר מספקת בימים אלה נתונים ראשוניים, המאפשרים להגיד בזהירות המתחייבת שאף כי הממשלה מתבססת על נוסחה שוויונית בתקצוב, בפועל ישנה אפליה. כך למשל, אופן חלוקת תקציב החינוך מפלה לטובה את התלמידים היהודים על פני התלמידים במגזר הערבי. וככל הנראה אופן חלוקת תקציבי החינוך מפלה לטובה גם את התלמידים בערים החזקות על פני התלמידים בערים החלשות. במילים אחרות, במקום לצמצם פערים, המדינה מנציחה אותם, ואפילו מגדילה אותם.

אי־השוויון הבין־דורי גדל

אם תוסיפו למשוואה את כספי החינוך, שכל רשות מקומית מוסיפה לתקציבים הממשלתיים, קל להבין שתלמידי היישובים העשירים מקבלים הרבה יותר מתלמידי היישובים העניים - מה שמעמיק את אי־השוויון הבין־דורי. ואם אנחנו רוצים חברה שיש בה סולידריות חברתית ולא רק אוסף של אנשים שממקסמים את האינטרסים הפרטיים שלהם, על הממשלה לפעול כדי להקטין את אי השוויון. בפני הממשלה ניצבות שתי דרכים להשיג זאת: להתערב במקום שבו אי־השוויון מתחיל, כלומר במערכת החינוך, או להתערב בנקודת הקצה של אי־השוויון, כלומר בחלוקת ההכנסות - למשל, על ידי הטלת מס על העשירים יותר והחזרתו לעניים יותר דרך קצבאות הביטוח הלאומי.

אם אתם סבורים שהמדינה צריכה להתערב ביכולות ובכלים שהדור הבא מקבל בשביל להצליח בחיים, הרי שהפתרון האפשרי יכול להיות חלוקה של 40 מיליארד השקלים האלה בצורה אחרת. למשל, להעביר פחות תקציבים ממשלתיים לעיריות חזקות ולהעביר יותר תקציבים לרשויות חלשות יותר. תושבי הרשויות החזקות עלולים להתרגז ממהלך כזה, ובצדק מבחינתם. הם הרי עובדים ומשלמים מסים וארנונה, אז למה שיקבלו פחות שירותי חינוך מהממשלה כדי שילדים ברשויות אחרות יקבלו יותר. אבל זה בדיוק האופן שבו פועלת רשת ביטחון חברתית סולידרית.

הרעיון הזה מתגלגל במסדרונות משרד האוצר כבר די הרבה זמן, והוא יקום וייפול על זהותו של שר החינוך. יש עתיד כללה במצע הבחירות שלה שינוי בשיטת העברת התקציבים לצורה דיפרנציאלית: יותר לרשויות החלשות, פחות לרשויות החזקות. כך ששי פירון נראה מועמד טבעי להוביל מהלך כזה.

גדעון סער, מצד שני, אמנם שינה את שיטת חלוקת התקציבים כך שתהיה מעט יותר פרוגרסיבית, אבל הוא לא עשה זאת בתקציבים הגדולים, אלא רק בתוספות תקציביות שהמשרד מעביר לבתיה"ס. בשוליים, ולא בליבה. עם זאת, הואיל והוא הפוליטיקאי הראשון שהוביל את בניית מערכת הנתונים החדשה, סביר להניח שהוא מבין כי לנתונים שייחשפו יהיו חייבות להיות השלכות מעשיות.

בסוף, יש כאן מלחמה עם מוקדי כוח בחברה הישראלית - הרשויות המקומיות, ציבורים שמשתייכים לזרמי חינוך שונים, ארגונים מהמגזר השלישי - ושינוי כזה דורש פוליטיקאי חזק שיעמוד מאחורי המהלך. אם זה יהיה שי פירון, סביר להניח שמשרד האוצר ימצא במשרד החינוך שותף נלהב לשינוי מסוג זה. אם יהיה זה גדעון סער, זה כבר פחות ברור. לטוב, ולרע.