תקשיבו לבוחר האיטלקי

תוצאות הבחירות באיטליה מעבירות מסר ברור למנהיגי אירופה: המצביעים דוחים את הצנע.

הפרויקט האירופי, אידאליסטי ככל שיהיה, תמיד פעל לפי מודל "מלמעלה למטה". אבל כשראשי האיחוד מעודדים טכנוקרטים לנהל מדינות, עוקפים את התהליך הדמוקרטי ומוליכים שולל את האזרחים עם מדיניות שגורמת להם סבל אדיר - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מנהיגי אירופה אמנם נמנעים מלומר את המילה הזאת, אבל המציאות מראה שרוב מדינות האיחוד האירופי שקועות במיתון. הירידה בהיקף הייצור באיטליה מאז תחילת המשבר גדולה כפי שהיתה בשנות השלושים. אבטלת הצעירים גבוהה מ־60% ביוון ומ־50% ובספרד. אירופה מחריבה את ההון האנושי שלה, וכך הורסת את המרקם החברתי שלה ומעמידה את עתידה בסכנה.

הרופאים של הכלכלה טוענים שהחולה חייב להמשיך לצעוד באותו המסלול. פוליטיקאים שמציעים חלופות מיד מתויגים כפופוליסטים. ואולם, בפועל התרופה לא עובדת. יידרש עשור לכל הפחות כדי להשתקם מההפסדים שגרמה מדיניות הצנע הזאת. במילים פשוטות, האזרחים דחו את המדיניות שנכפתה עליהם לא משום שהם קצרי ראות ויש להם מנהיגים פופוליסטים, הם פשוט מבינים שהיא שגויה.

הכישרונות והמשאבים - הפיזיים והאנושיים - וההון הטבעי של אירופה לא השתנו מאז תחילת המשבר. הבעיה היא שהתרופות שנותנים למחלות האירופיות לא מאפשרות למדינות לנצל את מלוא הפוטנציאל של המשאבים האלה. לא יכול להיות שהפתרון לצרות של אירופה יהיה כרוך בכזה בזבוז.

הדיאגנוזה הפשוטה לבעיה האירופית - המדינות מוכות המשבר חיו מעבר לאמצעים שלהן - שגויה לפחות בחלקה. לספרד ולאירלנד היה עודף תקציבי ויחס חוב־תוצר נמוך לפני המשבר. אילו יוון היתה הבעיה היחידה, אירופה היתה יכולה להתמודד עם המצב בקלות.

הפתרון הוא מדיניות פיסקאלית כלל־אירופית, לא רק בדמות פיקוח מרוכז על התקציבים הלאומיים, אלא גם בכל הנוגע להוצאות. אירופה צריכה גם איחוד בנקאי, אבל האיחוד הזה צריך להיות אמיתי ולכלול ביטוח פיקדונות משותף, מנגנון משותף לפתרון סכסוכים ופיקוח משותף.

המנהיגים האירופים מכירים בעובדה שללא צמיחה נטל החוב רק ימשיך לגדול ושאסטרטגיית הצנע בולמת את הצמיחה. ובכל זאת, השנים עוברות ואין אסטרטגיית צמיחה על השולחן. הפרויקט האירופי היה ועודנו רעיון פוליטי נהדר, עם פוטנציאל להניב צמיחה ושלום. אולם במקום להגדיל את הסולידריות בתוך אירופה, הוא זורע זרעי מחלוקת בתוך המדינות וביניהן.

המנהיגים האירופים מתחייבים שוב ושוב לעשות כל שביכולתם כדי להציל את היורו, אבל גרמניה דוחה כל מדיניות שמספקת פתרון לטווח ארוך. נראה שהגרמנים מוכנים לעשות הכל חוץ ממה שבאמת צריך. הגרמנים נאלצו לקבל את הצורך באיחוד בנקאי, אך הקצב שבו הם מיישמים את הרפורמות לא מסתנכרן עם השווקים. המערכות הבנקאיות בכמה מהמדינות כבר מאושפזות בטיפול נמרץ.

נכון, אירופה זקוקה לרפורמה מבנית, כפי שטוענים חובבי הצנע, אך זו צריכה להיות רפורמה במבנה המוסדי של גוש היורו - לאו דווקא בתוך המדינות עצמן. אם אירופה לא תבצע את הרפורמות האלה, ייתכן שכדי להציל את עצמה היא תיאלץ לתת ליורו למות.

האיחוד הכלכלי והמוניטרי של אירופה היה כלי, לא מטרה בפני עצמה. נראה שהמצביעים הבינו שבמתכונת הנוכחית היורו רק חותר תחת המטרה שלשמה הוא נוצר. זו האמת הפשוטה שמנהיגי אירופה עדיין לא קלטו.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ומרצה באוניברסיטת קולומביה. פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד ל"כלכליסט"