איור: יונתן וקסמן
החוקים של האינטרנט: אם היה פה סמיילי הייתם מבינים
שורה של כללים שהתפתחו מתוך שנים של שימוש באינטרנט מתווים נורמות להתנהגות נכונה ברשת. אף שהם תקפים בעיקר במרחב הווירטואלי הם מהווים קוד לא רע גם לעולם האמיתי
חוק גודווין
"ככל שדיון מקוון מתארך, עולה הסבירות שתיערך בו השוואה לנאצים"
אחד מחוקי הרשת המפורסמים ביותר, אם לא המפורסם שבהם, הוא "חוק גודווין". את החוק, שמכונה גם "חוק גודווין להקבלות נאציות", ניתן להציג גם בניסוח פשוט יותר: ככל שרבים יותר בפייסבוק, כך גדלים הסיכויים שמישהו יעשה השוואה לגרמניה הנאצית.
מדובר באחד החוקים הוותיקים ברשת. מייק גודווין, עו"ד אמריקאי ומראשוני ארגון זכויות הגולשים EFF, הציג אותו לראשונה לפני כ־23 שנה. כבר אז, כשרוב האנשים לא שמעו על האינטרנט, הידרדרו ויכוחים מקוונים להשוואות תכופות לנאציזם גם בעניינים טריוויאליים לחלוטין.
גודווין עצמו העיד שמטרת החוק היתה למנוע השוואות מיותרות אלו. "אף שהצגתי את החוק כחוק טבע או מתמטיקה, מטרתו תמיד היתה רטורית ופדגוגית", הוא כתב במאמר שפרסם לפני כחמש שנים. "רציתי שאנשים שעושים השוואות שטחיות להיטלר או לנאצים יחשבו קצת יותר על השואה".
חוק סימני הקריאה
“ככל שמספר סימני הקריאה באימייל (או בכל פוסט אחר) גדל, כך גדלה הסבירות שמדובר בשקר מוחלט"
החוק צעיר יחסית, ולפי אתר RationalWiki נטבע רק ב-2008 על ידי לורי רוברטסון - אבל נראה שהוא נכון ושריר מאז ראשית האינטרנט. כל מי שנחשף לאימייל שרשרת או פוסט ויראלי מגוחך לא יכול היה להתעלם מסימני הקריאה הרבים המלווים את ההצהרה המופרכת (“זהירות!!!! וירוס מסוכן מברזיל שיעשה לכם סמבה מהדיסק הקשיח!!!!!!!!”).
אם חלק מסימני הקריאה מוחלפים בספרה 1 ("מארק צוקרברג ייתן לי 30 אלף חגבים אם לעמוד הזה יהיו 5,692 לייקים!!1!!!!11”), הסבירות שמדובר בשקר הופכת למוחלטת. עוד סימני אזהרה: הצהרות כמו "זה אמיתי" או "זה באמת קרה לאחות של השכן שלי", ושימוש מרובה באותיות גדולות באנגלית.
חוקים דומים: חוק ה-Timecube, שקובע שככל שפוסט ארוך יותר, כך המחבר שלו מטורף יותר; וחוק הייג, שלפיו ככל שאתר נראה רע יותר, כך גדלה הסבירות שהוא נוצר על ידי מטורף.
חוק פו
"בלי אלמנט הומוריסטי, אי אפשר ליצור פרודיה שלא תילקח ברצינות"
אין על אפל, מת על המוצרים שלהם. אם אחרי קריאת המשפט האחרון אתם מתקשים להבין אם הייתי רציני או סרקסטי, אתם לא לבד. גולש בשם נתן פו, שנתן את שמו ל"חוק פו", טרח להסביר את הסוגיה ב־2005. פו אמנם פיתח את החוק בעקבות דיון ספציפי שעסק בבריאתנות, אך החוק התקבע כהסבר כללי לדיוני רשת שמטבעם לא מעבירים את אינטונציית הדובר, ולכן קשה להעביר באמצעותם טונים כמו סרקזם או אירוניה.
כל מי שבילה זמן קצר בשיחה מקוונת ודאי נקלע לחוסר הבנה שאייקון קטן של סמיילי יכול היה לפתור, והחוק גם הפיל קורבנות רבים — גולשים אינדיבידואלים ואף כלי תקשורת גדולים — שכשלו בזיהוי פרודיה וסברו כי מדובר בדיווח רציני. דוגמה בולטת היא האתר הסאטירי The Onion, שנוהג ליצור פרודיות חדשותיות שנראות ומתנהגות כמו הדבר האמיתי, וכבר הפיל אתרים מכובדים רבים. רשת פוקס האמריקאית, למשל, פרסמה ב־2010 כסיפור אמיתי ידיעה מאתר זה ולפיה הנשיא האמריקאי כתב מייל בן 75 אלף מילה ושלח אותו לכל תושבי ארצות הברית.
חוק סקיט
"כל פוסט שמתקן טעות בפוסט אחר יכיל לפחות טעות אחת"
קרה לכם פעם שתיקנתם מישהו בדיון מקוון, רק כדי לגלות שלתגובתכם השתרבבה טעות חמורה יותר? אם כן, אז גם אתם נפלתם קרבן לחוק סקיט. שימו לב: החוק יכול להתקיים גם כשלא מדובר בתיקון טעות, כפי שהבהיר מנסח החוק המקורי ג'י. בריאן לורד (המכונה "סקיט"). בפוסט מ-1999 שבו הציג את החוק: “הסבירות לטעות בפוסט נמצאת ביחס ישיר למבוכה שהיא תגרום לכותב".
סקיט אולי זכה להיות המזוהה ביותר עם חוק זה אבל הוא בהחלט לא הראשון שעמד על עיקרון זה. לפי אתר KnowYourMeme, כבר ב-1990 כתב אנדרו בל בקבוצת יוזנט את החוק הישן-נושן: “פליימים (פוסטים תוקפניים ובוטים) על טעויות איות ו/או דקדוק יכילו טעויות איות ו/או דקדוק".
חוק 34
"אם זה קיים בצורה כלשהי, יש לזה בוודאות גם גרסה פורנוגרפית"
"חוק 34", שנקרא כך משום שהוא מספר 34 במם פופולרי המכונה "כללי האינטרנט", מניח כלל אצבעי לפיו אין אובייקט קיים שטרם טרחו להתאים לו גרסה למבוגרים בלבד. לפי החוק, לכל אלמנט מוכר יש גרסה אירוטית אשר עונה על הצרכים המשונים ביותר שניתן לחשוב עליהם (מתחרויות איות הומו־אירוטיות ועד נשים שמנגנות בגיטרה חשמלית במקלחת). החוק אינו שלם בלי "חוק 35", שקובע כי "אם אין גרסת פורנו של זה, היא תיווצר".
חוק דנת'
"אם אתה צריך להתעקש שניצחת בוויכוח באינטרנט, כנראה שהפסדת קשות"
לפי אתר KnowYourMeme, החוק נוצר ב-2005, אחרי שמשתמש באתר הפורומים RPG.net בשם Danth נקלע לוויכוח עם משתמש אחר. לאחר שמשתמשים נוספים הצטרפו לוויכוח והציגו כשלים לוגיים בטיעוניו, השיב דנת' כי מכיוון שאנשים מגיבים לו בנבזיות, הוא רואה בכך הוכחה שניצח בוויכוח.
חוקים דומים: חוק שייקר, הקובע שגולש המכריז נחרצות שבכוונתו לפרוש מדיון מסוים לעולם לא יעשה זאת.
אפקט סטרייסנד
"כל ניסיון להסתיר מידע שפורסם ברשת גורם לכך שיקבל תפוצה רחבה יותר"
הכבוד המפוקפק להיות נושא השם של אפקט זה שייך לזמרת ברברה סטרייסנד. ב־2003 הגישה הזמרת תביעה בסך 50 מיליון דולר נגד הצלם קנת אדלמן, בטענה שתמונה אווירית של ביתה בקליפורניה שפרסם מהווה פגיעה בפרטיותה. התמונה היתה חלק מסדרת ענק של תמונות של קו החוף של קליפורניה, וקודם לתביעה הורדה שש פעמים בלבד. עם הגשת התביעה זינק מספר הגולשים באתר של אדלמן ליותר מ־420 אלף בחודש. החוק שנקרא על שמה קובע בפשטות שבשל אופייה של הרשת, ניסיונות הסתרה כאלה הם, במקרה הטוב, חסרי טעם לחלוטין, ולרוב אף יובילו להפצה רחבה יותר של התוכן שמעוניינים להסתיר.
אפקט איש משפחה וסיינפלד
אפקט איש משפחה (סדרת הטלוויזיה Family Guy) מתאר תופעה שבמסגרתה מם כלשהו זוכה לחשיפה בפריים טיים בטלוויזיה, וכתוצאה מכך זוכה לזינוק פתאומי בפופולריות המקוונת שלו. מייד לאחר הזינוק הזה בפופולריות הוא חווה צניחה מידית וחדה שמחזירה אותו למימדיו הטבעיים. השיוך לסדרת האנימציה הפופולרית נעשה בגלל מנהגה לבצע spoofים על ממים מקוונים רבים.
בן דוד של אפקט איש משפחה הוא אפקט סיינפלד, שמתאר תופעה של ייחוס מוטעה. האפקט נקרא על שם סדרת הטלוויזיה המיתולוגית בעקבות כמה מקרים שבהם יוחסו לה בטעות בדיחות ומנהגים, בעוד כל שהתוכנית עשתה היה רק להציג אותם לציבור הרחב. בין היחוסים השגויים הבולטים ניתן למצוא את תחרויות ההתנזרות מאוננות והביטוי "Not that there's anything wrong with that
תגובה אחת לכתיבת תגובה