שערי חוץ. למה?

דמיינו שהמשחק הראשון בשמינית הגמר בין ארסנל לבאיירן מינכן היה מתקיים באליאנץ ארנה בגרמניה. באיירן היתה מנצחת את ארסנל 1-3 בביתה ואז במשחק הגומלין הלונדונים, אחרי שהיוו כינור שני לבווארים לאורך 180 דקות, היו מצליחים – איכשהו – לכבוש שני שערים באמירייטס, כפי שעשו אמש באליאנץ ארנה. באיירן היתה עפה והדומיננטיות שלה לא היתה שווה כלום.  

תארו לעצמכם שביום שלישי ברצלונה היתה סופגת שער בדקה ה-89 משער עצמי שנבע מטעות שיפוט. התוצאה הסופית של המשחק היתה 1-3 לברצלונה ואז מילאן היתה עולה בזכות שער חוץ.

אתם יודעים מה? תראו מה קרה בגליזקירשן לשאלקה ביום שלישי. במשחק הראשון הקבוצה הגרמנית שיחקה היטב באיסטנבול נגד גלאטסריי אבל סיימה שם רק ב-1-1. בדקה האחרונה של המשחק השבוע, כשהתוצאה בין הקבוצות היא 3-3 אחרי 180 דקות (כלומר אף קבוצה לא היתה טובה יותר מהשניה) – שחקני שאלקה היו חייבים לתקוף את השער של גלאטסריי כדי לכבוש. וזאת כי הטורקים כבשו שני שערי חוץ. שאלקה נשארה חשופה מאחורה וספגה שער במתפרצת. האם זה היה קורה לה אם שער חוץ לא היה שווה יותר?

האם באמת היה מגיע למילאן לעלות בזכות שער חוץ שהושג בטעות? האם לארסנל היה מגיע לעלות אחרי שבאיירן חיסלה אותה לאורך 180 הדקות? ובוא נסתכל על זה הפוך – האם לא היה מגיע לארסנל לפחות עוד הארכת זמן בזכות הניצחון 2-0 שלה באליאנץ ארנה, שהפך את התוצאה, בתום 180 דקות התמודדות, ל-3-3? ואם פורטו היתה כובשת שער אמש – לא היה מגיע למלאגה לעלות לרבע הגמר או לפחות לנסות ולשבור את השוויון בהארכה? (0-1 לפורטו במשחק הראשון).  

האם עניין שערי החוץ הוא לא ארכאי לחלוטין? האם הוא הוגן בכלל? האם הוא מייצר כדורגל טוב יותר ומרגש יותר?

נתחיל מהסוף. עניין שערי החוץ לא מייצר כדורגל  טוב יותר. ההפך הוא הנכון.  ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, הסביר כבר ב-2008 ש"קבוצות בית משחקות עבור ה-0-0 ושמחות להשיג כזו תוצאה. במקום שעניין שערי החוץ ישיג אפקט פוזיטיבי על המשחק, הוא הפך לכלי טקטי במשחק המודרני. השינוי הוא לא חיובי אלא שלילי – קבוצות מרוצות מ-0-0 ביתי. מעניק יתרון להגנה גם כשאתה בבית וצריך להתקיף ולכבוש".

חוק מ-1965

 

אין ספק שכבר אין לחוק שערי החוץ מקום באירופה.

החוק הוצג לכדורגל האירופאי בגביע המחזיקות ז"ל ב-1965. המצאת "שערי החוץ" כשובר שוויון היתה עדיפה על פני משחק חוזר, שעלותו גבוהה, או מהטלת מטבע - עניין לא ספורטיבי בעליל. כך שהיה היגיון מעשי, כלכלי וספורטיבי בכך שצריך לסיים את המשחקים בהכרעה על פי "שערי חוץ".

בנוסף, בעבר רק 16% מהמשחקים באירופה הסתיימו בניצחון של הקבוצה האורחת. על פי ג'ונתן ווילסון, סופר הכדורגל האנגלי, המסעות למשחקים היו קשים הרבה יותר ובדרך כלל הקבוצה האורחת היתה עומדת בפני קשיים רבים (תנאים קשים מאוד בחדר ההלבשה של האורחת, מלונות ששיתפו פעולה עם הקבוצות המארחות וכו'). זה הוביל לכך שקבוצות החוץ, בדרך כלל, היו משחקות "בונקרים", שמטרתם היתה להעביר את ההכרעה לביתן. זה יצר כדורגל גרוע. אז חוק שערי החוץ נועד לעודד קבוצות חוץ לתקוף כדי להשיג יתרון בשובר השוויון.

מאז, כאמור, הכדורגל האירופאי השתנה. ישנה סטנדרטיזציה מוחלטת בין מגרשי חוץ למגרשי בית. אופ"א אוסרת על קבוצות שאינן יכולות להבטיח תנאים טובים לארח ועוד. בחמש השנים האחרונות כ-35% מהמשחקים בטורנירים האירופאים הסתיימו בניצחונות של קבוצות החוץ. הרציונל המקורי של חוק שערי החוץ נעלם.

האם החוק הוגן? הוגן במובן הזה שבזכותו קבוצות טובות יותר ממשיכות בתחרות? כנראה שלא.

בכלל, משחקי הבית-חוץ הופכים את השיטה של אופ"א לכזו שאינה הוגנת עבור הקבוצות המצוינות. אם קבוצה מסיימות במקום הראשון בשלב הבתים, היא צריכה לקחת את ההצטיינות הזו לשאר הטורניר. אבל שלב הנוק-אאוט עם משחקי בית וחוץ בעצם מבטל את היתרון הזה.

לפי דעתי, צריך להתקיים משחק נוק אאוט אחד בכל שלב הקבוצה שמסיימת עם המאזן הכי טוב בשלב הבתים צריכה לארח את כל המשחקים עד הגמר. כמו בליגת הפוטבול של ארצות הברית (NFL). עניין זה יהפוך את שלב הבתים להרבה יותר מעניין ועד הסוף. כיום שלב הבתים יכול להפוך למטלה לקבוצות כבר מהמחזור הרביעי ולמשעמם עבור הצופים. להתנות את האירוח בשלבים הבאים במאזן של שלב הבתים – יהפוך כל משחק בשלב הבתים ליותר מעניין. בנוסף, המשחק היחיד יעניק יתרון אמיתי בשלב הנוק-אאוט לקבוצות הטובות ביותר, שייהנו מכל היתרונות שיש במשחק ביתי.

גם מבחינה פיננסית ישתלם לאופ"א שלב נוק אאוט עם משחק אחד במקום שני משחקים. משחק אחד משמעותו שאי אפשר "לתקן" במשחק הגומלין. זה יוביל למשחקים צמודים יותר, דרמטיים יותר וקריטיים יותר. וזה אומר שכל משחק יהיה יותר מעניין. יותר מעניין שווה יותר צופים וזה בתורו שווה יותר כסף מטלוויזיה וספונסרים.