מבוגרים? העיקר זה לשדר שמחה

הארכת תוחלת החיים בכלל והעלאת גיל הפרישה בפרט, גורמות לאנשים בגיל מסויים להביט אל תוך מה שנדמה כמסדרון תעסוקתי ארוך, אינסופי.

יכול להיות שזה מתחיל בגיל 40. זה בטוח קיים בגיל 50 כשאנשים אומרים לעצמם "די. עד מתי. מה? עוד 30 שנים ככה?". וזה קורה בדיוק בגיל שבו ניהיה להם נורא קשה שינהלו אותם, שיגידו להם מה לעשות. מה שבא להם לעשות, ואפשר להבין זאת, זה פשוט להסתלק מכל זה. מיוזמתם, בוקר אחד. או בפעם הבאה שיעליבו אותם, או כשיבקשו מהם לבצע מטלה מעצבנת. חלקם באמת מתפטרים, ואחרים מפוטרים. העתונות נותנת לרוב במה לעמדותיהם. הם מלינים שם על אפליה כנגד עובדים מבוגרים, על כך שלא נותנים מספיק כבוד לניסיון, לוותק, על כך שמעסיקים מעדיפים עובדים צעירים וזולים על פניהם.

מצד אחד ברור שיש בזה משהו - בטענה לאפליה על רקע הגיל. מצד שני, גם עולם המבוגרים צריך לקחת קצת אחריות על התופעה הזו. שכן, מעסיקים לא נוטים לפטר עובדים חרוצים, מקצועיים ונמרצים הנהנים או נראים כנהנים מלחיות תחת יחסי מרות, ובעיקר: שלא עושים פרצופים. נודה: ככל שאתה מתבגר, זה נעשה יותר קשה.

המזכירה והמנכ"לית באותה סירה 

ארגונים אדישים במידה רבה לגיל באופן הבא: הם אינם נוטים להקטין את רמות העומס המהותי והנפשי על העובדים. אלא שהעובדים או המנהלים משתנים. הם מתבגרים. אני רואה את התופעה הזו כמעט בכל דרג ארגוני. למזכירה נמאס באיזשהו שלב להיות רק מזכירה. למנכ"לית נמאס מתישהו לקבל הוראות מהיו"ר. שתיהן מרגישות שהן הגיעו לגיל שבו זה כבר לא מתאים. ומה לעשות שאם רוצים להמשיך ולהתפרנס צריך להמשיך ולסחוב, ובחדווה. צריך להודות שמגיל מסויים באמת קשה להמשיך ולקבל מרות ויכול להיות שזה מחלחל להתנהגות. לא בלתי סביר שהקושי הזה מתורגם למחאה שקטה או קולנית. לתחושת תיסכול ששיפור בתנאים או בשכר לא ירפדו. יכול להיות שמעסיקים קולטים את המיאוס הזה, ומעדיפים עובדים ומנהלים, לאו דווקא צעירים יותר אבל בוודאות שמחים יותר.

התקשורת עוסקת בתופעת המבוגרים הבלתי מועסקים בהרחבה ובשני מישורים מרכזיים. האחד: בשלל עצות הנוגעות לחיפוש עבודה ושיווק עצמי, תוך חזרה על עקרונות שכולם כבר מכירים. השני: בסיפורי אנשים מבוגרים שהתחיל קריירה שנייה כעצמאיים. לא אנסה לטעון שזה בלתי אפשרי, אבל כמה אנשים באמת יכולים להקים לעצמם יקב קטן?

כרגיל בכל תחומי הייעוץ והסיוע קיים מיקוד יתר בטיפול בבעיות על פני טיפול מניעתי. היינו: מה לעשות על מנת לשמור על מקום העבודה?

לפני הכל, קצת אמפתיה. עבודה בארגון היררכי היא לא פשוטה גם לאנשים צעירים. מגיל ההתבגרות ואילך מלמדים אותנו לשאוף לעצמאות ולאוטונומיה. אחרי פרק קצר יחסית של שירות צבאי, שבו אנחנו מבינים שיש מ"כ ורס"ר שמחליטים עבורנו אנחנו יוצאים לעולם מצויידים בערך עצמי ובשאיפות להגשימו. ואז נתקלים שוב בסוג של הורים: בוס, בוסית, שאומרים מה לעשות, שמגדירים היכן נשב ובאיזה רכב ניסע, מתי ניקח חופשה והאם השכר שלנו יאפשר לקחת משכנתא. זה לא פשוט לאף אחד, וכאמור נעשה קשה יותר עם הזמן.

אבל העולם לא השתנה. בין אם עובדים מהבית ובין אם לא, רוב האנשים עובדים במערכת היררכית המטילה עליהם משימות ודורשת ומודדת ביצוע. תחת להמציא פנטזיות חילוץ בדמות קריירה עצמאית שמתאימה למעטים, התפטרות יזומה שלא בוודאות תהווה שינוי לטובה, או התעשרות פתע – צריך לייעץ לאנשים להתמודד עם תעסוקה ארוכת טווח כעובדת חיים תוך שהם שבעי רצון מעצם היותם מועסקים, או לכל הפחות משדרים תחושות כאלו במקום העבודה. רבים מדי מהעובדים והמנהלים שנהגו אחרת נמצאים בבית, מכלים את חסכונותיהם ומבינים מאוחר מדי שטעו כאשר לא העריכו מספיק את מקום העבודה אותו עזבו ביוזמתם או ביוזמת אחרים. עכשיו, למרות המדורים הנותנים להם עצות על חיפוש עבודה וקריירה שניה זה עלול להיות מאוחר מדי.

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל S2R Strategy2Results חברה לייעוץ ארגוני-אסטרטגי ומרצה-עמית בביה"ס אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה