"לא הכרתי את אבא, אבל כולם אומרים שאני דומה לו"

הציור הצבעוני של שוק מחנה יהודה במשרדי JTLV שמתחת לכיכר אתרים בתל אביב מסגיר את החיבה של בירם לירושלים, שבה גדל מאז היה בן 6. "זה אבא שלי", הוא מצביע על תמונה ממוסגרת של אביו, בנימין, שתלויה על הקיר לצד תמונה של סבו, ד"ר ארתור בירן, מייסד בית הספר הריאלי בחיפה. את שניהם הוא לא הכיר.

"אבא שלי נהרג כשהייתי בן 4, אני לא זוכר ממנו כלום", הוא מספר, "יש לי רק זיכרון אחד: שאבא משחק טניס ולוקח אותי למגרש. ב־1968 אבי עלה על מוקש שהטמינו מחבלים בדרך למפעלי ים המלח, שבהם עבד כמהנדס. אחי רוני היה בן 8, אחותי אורלי בת 12, הם זוכרים אותו יותר. אמא שלנו, רות, לא נישאה מאז, היא היתה עסוקה בלהילחם על הפרנסה שלנו. לאבא היתה פנסיה ממפעלי ים המלח וזהו, והיא היתה מורה בבתי ספר מקצועיים לבנות. אמא אשה מרשימה, אבל היו לה חיים קשים".

במשך השנים אסף בירם מידע על אביו ממשפחתו, ובעיקר מחבריו במפעלי ים המלח, שכבר כמעט 44 שנה מגיעים מדי שנה לאזכרה. "חלקם בני יותר מ־80 וממשיכים לבוא", הוא אומר, "למדתי מהם על האופי של אבא. לפעמים הם מדברים איתי ואומרים 'זה בדיוק כמו לדבר עם אבא שלך'. במראה אני דומה לאמא שלי ורוני דומה לאבא, אבל באופי - בדיוק הפוך. רוני הוא כמו אמא שלי, יותר תכליתי וחשדן, ואני אבא שלי, טיפוס חברותי ומתחבר. אולי אמא נולדה עם התכליתיות הזו ואולי החיים עשו אותה כזו, היא היתה אמא קשוחה, לא אמא שמוותרת. היום הורים מוותרים לילדים. לה לא היתה ברירה, כשהיא ראתה שמשהו לא בסדר היא ישר יישרה אותך, שתלך בתלם כמו שצריך".

המודל שהעמידה האם כדוגמה ומופת לילדים היה בן דוד מהנדס, בן גילה כמעט, שהפך להיות יזם בתחום הנדל"ן. "אמא העריכה את איך שהוא התפתח, הלך קדימה. המוטו אצל אמא היה שאתה צריך להיות עם רגליים על הקרקע ולדאוג לעצמך. זה ליווה אותנו כל החיים, הרצינות הזאת. לפעמים אני חושב שהייתי יותר מדי רציני בחיים. השתחררתי מהצבא ישר לאוניברסיטה. היום אני רואה את הילדים שרוצים לנסוע להודו, אז מי חשב לנסוע? אין נסיעות ואין בטיח, לימודים עד הסוף. היום לאמא יש נחת".

הקרבה המשפחתית לאח רוני, שמשקיע ב־JTLV עם שותפו גיל דויטש, מספקת לבירם גב עסקי זו הפעם השנייה. בית ההשקעות אקסלנס, שאותו ייסדו דויטש ובירם, השקיע מיליון דולר בבריטיש ישראל. "אני מתייעץ עם אחי עסקית, כמו בכל דבר", מספר בירם. "העצה הראשונה היתה כשליאו נואי הציע לי לעזוב את כל מה שאני עושה ולעבוד איתו בבריטיש. שאלתי את עצמי אם לעזוב עכשיו את כל מה שאני עושה, ואחי אמר 'בטח, תלך'. אחר כך ליאו רצה שותף ישראלי שישים כסף, שהוא לא יהיה המשוגע היחיד שהגיע מאנגליה ושם כסף. אמרתי לו שאין לי, אז הוא ביקש שאביא מישהו. הלכתי לרוני ולגיל והם אמרו שאין בעיה והשקיעו".

עד כמה השקעה כזו היא עניינית?

"אני מכיר את גיל כל כך הרבה שנים, הוא עם רוני מ־1992 והוא מאמין בי ובמה שאני עושה. רוני, מעבר לזה שהוא מפרגן לי כאחי, מאוד סומך עליי. מה שאני אבקש ממנו לעשות בתחומי הוא יעשה, עד היום לא אכזבתי אותו ואני מקווה שלא אאכזב גם בעתיד. אני ורוני גדלנו באותו חדר, עד שאחותי הלכה לצבא והחדר שלה התפנה. אני מתייעץ איתו כי אני מעריך אותו מאוד. רוני יודע לקבל החלטות, ללכת קדימה. אני אוהב את זה אצלו".