אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אוספים בלבד: שוק פריטי העיצוב לאספנים מתחיל להתעורר בישראל צילום: בלומברג

אוספים בלבד: שוק פריטי העיצוב לאספנים מתחיל להתעורר בישראל

כשהגבולות בין עיצוב ואמנות היטשטשו, הריחו כרישי האספנות העולמיים דם טרי, וזינקו. התוצאה: מחיריהם של פריטי עיצוב זינקו באלפי אחוזים, והם מגיעים כיום למיליוני דולרים. המומחים הישראלים מסבירים שהשוק המקומי הרדום הוא מציאה — לזמן קצוב

19.03.2013, 08:04 | יונת נחמני
הסיפור הזה מתחיל בכיסא, ובעצם בשזלונג. "לוקהיד לאונג'" (Lockheed Lounge) עשוי מבסיס פיברגלס שמורכבים עליו כמה מאות לוחות אלומיניום מבהיקים. כהשראה ליצירתו שימשו, בין השאר, עבודותיו של האדריכל לה קורבוזיה וכלי התעופה של חברת לוקהיד מרטין. אם הוא מזכיר גם את גלי הים, זה לא במקרה: המעצב שלו, מארק ניוסון האוסטרלי, נהג לעצור מדי פעם את העבודה לקראת התערוכה הראשונה שלו ולצאת להתאוורר בגלישת גלים. הוא לא תיאר לעצמו שכמה עשורים לאחר מכן הכיסא הזה יכניס אותו להיסטוריה.

ניוסון עבד על לוקהיד לאונג' במשך כמה חודשים ב־1986, כשהוא מרקע כל אחת ממאות פיסות האלומיניום בעצמו. בתום התערוכה רכשה את הכיסא הגלריה לאמנות של אוסטרליה הדרומית תמורת 3,000 דולר. ניוסון, שבנה לכיסא ארבעה אבות־טיפוס נוספים, החליט לייצר אותם בהמשך בסדרה מוגבלת של 12 פריטים. ב־1989 נרכש אחד הכיסאות ב־6,000 דולר עבור מלון פרמאונט בניו יורק. ניוסון עבר לטוקיו, המשיך לפריז וללונדון ובנה לעצמו שם. השם הזה צד את תשומת לבו של לארי גגוזיאן, בעליה של אחת הגלריות החשובות בעולם האמנות העכשווית. גלריה גגוזיאן לקחה את ניוסון תחת חסותה והשקיעה בבניית השוק שלו.

כיסא "לוקהיד לאונג כיסא "לוקהיד לאונג'" של מארק ניוסון. נמכר ביותר מ־2 מיליון דולר | צילום: בלומברג כיסא "לוקהיד לאונג

התוצאה היתה היסטריה: ב־2006 נמכר אחד מארבעת אבות־הטיפוס ב־968 אלף דולר במכירה פומבית של סותביס והיה לפריט העיצוב היקר ביותר של מעצב חי. ב־2009 נמכר אחד מארבעת הכיסאות הראשונים, שהיה שייך לאמו של ניוסון וכיכב בקליפ של מדונה, על ידי בית המכירות הפומביות פיליפס דה־פורי בלונדון ב־1.5 מיליון דולר. ב־2010 נשבר השיא שוב: במכירה פומבית מותחת בפיליפס דה־פורי במנהטן רכש את הכיסא בכמעט 2.1 מיליון דולר קונה אלמוני.

לוקהיד לאונג' אינו רק היצירה היקרה ביותר של מעצב חי, הוא גם הפך את ניוסון למייצג מגמת הדיזיין ארט וסימן עידן שבו העיצוב העכשווי זכה למעמד דומה לזה של יצירת אמנות או של פריט עתיק ויקר ערך. נכון, מחיריהם של פריטי עיצוב נמוכים בהרבה מהסכומים שמשולמים עבור יצירות אמנות גדולות ומתקשים להתרומם אל מעבר למאות אלפי דולרים, אבל דווקא נגישות הסכומים האלה הפכה אותם לאטרקטיביים ומשכה אספנים ממולחים, ואלה זיהו את הפוטנציאל והוסיפו נופך ספקולטיבי לשוק.

"אספנות היא דבר אינדיבידואלי", מסבירה פזית אופנר־דינס, יועצת וחוקרת של עיצוב מהמאה ה־20 ושל עיצוב עכשווי. "כל האספנים רוצים להתמכר לידיעה שהם הבעלים של משהו שהוא נחלתם של מעטים, אך יש אספני עיצוב שמחפשים אסתטיקה שתעורר אצלם רגשות, ויש כאלה שיושבים בנסיכויות עם יועץ שקונה עבורם אובייקטים בניו יורק — ולא קונים הכל מתוך אהבה".

קערות של ירון אליאסי (מתוך האוסף של צבי ימיני), צילום: תומי הרפז קערות של ירון אליאסי (מתוך האוסף של צבי ימיני) | צילום: תומי הרפז קערות של ירון אליאסי (מתוך האוסף של צבי ימיני), צילום: תומי הרפז

אמנות זה לבד. עיצוב זה ביחד

שוק אספנות העיצוב העכשווי הוא מורכב ונישתי, ובאופן מסורתי הוא חלק משוק אספנות האמנות העכשווית. "בעולם אין כמעט מסגרות ייעודיות למכירת עיצוב עכשווי", מסבירה אופנר־דינס. "שוק האמנות גדול בערך ב־220% משוק העיצוב, אך דברים כאלה הם עניין של זמן, למידה, מכירות ומודעוּת של גלריות. הדרך ארוכה, אבל זה הכיוון".

כשוק צעיר בצמיחה מתמדת קשה לאפיין ולהגדיר אותו. לכך תורמים מושגים חמקמקים כמו דיזיין ארט וטשטוש הגבולות בין פריטים מעוצבים לבין כאלה המוגדרים עבודות אמנות עכשווית. הדבקת תווית התקן "ארט" לפריטי עיצוב היא מהלך מחושב שהגדיל את המכירות, כמו גם את ערכן של עבודות המעצבים בשוק. דרך אחרת שתרמה לכך היא ייצור סדרות מצומצמות שהדגישו את נדירותם של האובייקטים המעוצבים.

מה בכל זאת מבדיל בין יצירת אמנות לבין פריט עיצובי? ההבדל ניכר בדרך כלל באופי הפרקטי והפונקציונלי של הפריטים המעוצבים, גם אם הוא מעורפל ורופף. נירית נלסון, אוצרת ומרצה בבצלאל, נועצת את ההבדל בין עיצוב לאמנות בנקודת המוצא. "מעצבים יוצרים פריטים שימושיים. מעצב תמיד יחשוב על עוד אדם כשהוא מעצב. חוץ מזה, אין הרבה דברים המבדילים בין עיצוב לאמנות, ולכן אין סיבה שהשווקים לא יתקרבו זה לזה כל הזמן".

 צבי ימיני ופריטים מהאוסף שלו , צילום: תומי הרפז צבי ימיני ופריטים מהאוסף שלו | צילום: תומי הרפז  צבי ימיני ופריטים מהאוסף שלו , צילום: תומי הרפז

תחילתה של ההתקרבות היתה בשנות השמונים, אז התפשטה ההכרה שלעיצוב יש ערך אספני, ופריטי עיצוב עכשווי התייקרו ממכירה למכירה. מאז ערכם רק מטפס, כפי שמלמד לוקהיד לאונג'. "מי שהתחיל את המגמה הזאת ומוביל אותה הוא רון ארד, שנחשב המעצב הכי יציב בשוק, עם קהל אספנים נאמן", מציינת אופנר־דינס, "אבל בשביל להגיע למעמד שלו צריך לעבוד קשה מאוד. הוא מייצר בלי סוף, משפר ומשתפר, ועובד גם בפן המסחרי, עם יצרנים גדולים, וגם בפן האספני, המצומצם והיקר יותר.

"קשה יותר לשמור על סטטוס בתחום העיצוב מאשר בעולם האמנות, וצריך לעבוד קשה. מעט מאוד מעצבים הולכים רק לכיוון של ביטוי אישי ויוצרים רק עבור השוק האספני".

נעם טבנקין, "אובייקט סובייקט", מתוך תערוכת סותביס "חפץ חלום" נעם טבנקין, "אובייקט סובייקט", מתוך תערוכת סותביס "חפץ חלום" נעם טבנקין, "אובייקט סובייקט", מתוך תערוכת סותביס "חפץ חלום"

השוק המקומי עדיין מנומנם

אם בעולם שוק אספנות העיצוב צעיר, בישראל הוא בחיתוליו. "אף שיש פה עיצוב מצוין, נדרש לו זמן להתפתח", אומרת נלסון. לדבריה, תערוכות של עיצוב ישראלי שזכו להצלחה בחו"ל הביאו להכרה בחשיבות התחום גם בארץ. "בארץ תמיד בודקים איך מתנהל השוק בחו"ל ונוטים להמר פחות. את הספתח לא עושים כאן".

אספנות העיצוב עדיין נתפסת בישראל כמשלימה לאספנות האמנות, ומכירות העיצוב נערכות במסגרת מכירות שרובן מוקדש לאמנות. "אנשים בארץ לא קונים להשקעה", אומרת מנכ"לית סותביס ישראל סיגל מרדכי, "אנשים קונים כדי להשלים את אוסף האמנות. בחלק מהדברים אפשר להשתמש והם מיוחדים, הם 'וואן אוף', מאתגרים ואסתטיים, והאיכות והרמה שלהם קרובות לאמנות".

ב־2011 יזמו בסותביס ישראל את התערוכה "חפץ חלום", שאצרה נלסון והוקדשה לפריטי עיצוב של בכירי המעצבים הישראלים. העבודות בתערוכה הוצעו למכירה, וכל הכנסותיה הופנו למעצבים, ללא העמלה המקובלת במכירות פומביות; מחירי הפריטים נעו מאלפי שקלים עד ליותר מ־20 אלף שקל. "המטרה היתה בעיקר לחשוף את העיצוב הישראלי ולקדם את המעצבים", מסבירה מרדכי. "הגיעו אנשים רבים, ובהם אספנים מחו"ל. הם התרשמו מאוד מרמת היצירות, אבל בתערוכה הושקע כסף רב, ואי אפשר לקיים מכירה כזו בכל שנה".

כיסאות "NAPA" של יעקב קאופמן שנמכרו בתערוכת סותביס "חפץ חלום" כיסאות "NAPA" של יעקב קאופמן שנמכרו בתערוכת סותביס "חפץ חלום" כיסאות "NAPA" של יעקב קאופמן שנמכרו בתערוכת סותביס "חפץ חלום"

"בארץ אין אספני עיצוב ידועים וכבדים כמו באירופה, וזה בגלל תרבות העיצוב", מסביר התעשיין צבי ימיני, מבעלי החברות צאג והידרו, שחרת על דגלו את קידום העיצוב הישראלי. "בארץ קשה לשים תג מחיר על פריטים, כי אין עבר ואין היסטוריה. אנשים עדיין לא רוכשים עיצוב כהשקעה, אבל גם זה יגיע: אם גלריה כמו תירוש החליטה להקדיש מחלקה לעיצוב ואגפי העיצוב במוזיאונים מושכים הרבה מבקרים, זה הכיוון".

ימיני מחזיק באוסף של פריטי מעצבים ישראלים שליקט במשך השנים, ובו קערות של ירון אליאסי, כורסת בלונים של פיני ליבוביץ ושולחן "רידינג" של טל גור. "אני מנסה לזהות מעצבים בתחילת דרכם", הוא אומר, "אבל אני לא אוסף לצורך השקעה, אלא מנסה לקדם את העיצוב, כדי שיאפשר לנו לחיות באופן אסתטי ונוח יותר".

למרות השליחות שהוא רואה בקידום העיצוב הישראלי, ההנאה מהבעלות על חפץ יחיד במינו לא זרה לימיני. "הרבה מהפריטים באוסף מוצגים בבית. כשאורחים מגיעים אלינו, הם שואלים איפה אפשר לקנות, והתשובה היא שאי אפשר לקנות את הפריטים האלה", הוא מודה בחיוך.

גל גאון בגלריה טאלנטס, צילום: עמית שעל גל גאון בגלריה טאלנטס | צילום: עמית שעל גל גאון בגלריה טאלנטס, צילום: עמית שעל

איך מדברים בשפה האספנית

גל גאון, שהקים לפני כשנתיים את טאלנטס דיזיין לפיתוח, ייצור ושיווק עיצוב ישראלי, מסכים שהשוק בארץ צעיר מכדי שיהיו בו אספנים שרואים ברכישת עיצוב השקעה. "זה שוק שדורש ידע ומומחיות, מסובך להיכנס אליו ולהבשיל בתוכו, ולכן מעט נכנסים אליו", הוא מסביר. עם זאת, גאון, שרוב המכירות של פריטי החברה שלו נעשות בארץ, מספר שלעיצוב הישראלי יש גם לקוחות בחו"ל ושהעניין בעיצוב הישראלי נמצא בצמיחה מתמדת.

טאלנטס דיזיין הוקמה, לדבריו, גם כדי ליצור אוסף פריטי עיצוב ישראליים בעל כוח. "מדובר בתמנון רב־זרועות שבונה שם של מעצב באמצעות כתבות, תערוכות, כניסה לאוספים והשתתפות במכירות פומביות". בניית הפריטים באוסף כוללת ייצור בסדרות מוגבלות שאי אפשר להשיג במקום אחר.

פסל מסדרת ROCK של אריק לוי, צילום: ריצ פסל מסדרת ROCK של אריק לוי | צילום: ריצ'ארד בארנס פסל מסדרת ROCK של אריק לוי, צילום: ריצ

"אחד הדברים החשובים להתפתחות של יוצר ולעליית הערך של פריטים בעיצובו הוא אורך רוח ויכולת להקפיד על שפה מובהקת וקליטה", מסביר גאון. "אספנים אוספים חלק ממסה של עבודה. בגלל היצירתיות של מעצבים קשה לפעמים להוציא מהם פריטים שנשענים על אותו עולם. אם קשה לזהות את השפה, את העולם של המעצב, קשה לסחור בעבודות שלו. כאן נכנסת הגלריה: היא מסייעת לבנות את הברנד הוויזואלי, ואז מתחיל להיווצר השם".

הנחת העבודה של גאון היא שהערך הסחיר של הפריטים של קבוצת המעצבים שהוא מטפח יעמיק ויעלה. הוא מדגים זאת באמצעות אמן האוריגמי אילן גריבי. "התחלנו מפריטי קיפולי נייר, המשכנו לסדרות מבטון, והיום יש לנו סדרות של מטאל אוריגמי, שמעידות על התבגרות חומרית. היום יש לאילן נוכחות, הוא היה בצמתים הנכונים, ויש מי שעוקב אחריו". גאון מבטיח שהסדרות של גריבי יעלו את ערכן בעשרות ואפילו במאות אחוזים בחמש השנים הבאות.

כסא ROVER של רון ארד כסא ROVER של רון ארד כסא ROVER של רון ארד

העובדה שמעצבים ישראלים כמו רון ארד ואריק לוי (שאמנם מתגוררים ופועלים בחו"ל) נמצאים בראש רשימת המעצבים העולמיים תורמת לצמיחת השוק. "לוי וארד שכבו על הגדר עבור מעצבים ישראלים ופתחו בשבילם את הדלת", אומר גאון. המוניטין הישראלי נבנה גם מדור חדש של מעצבים צעירים שלמדו בחו"ל ופועלים שם, כמו יעל ושי אלקלעי ודוד אמר. פן נוסף שתרם להתפתחות השוק, מציינת נלסון, הוא הקמת המוזיאון לעיצוב בחולון: אף שכדי למצב אותו כמוזיאון בינלאומי מוזמנים אליו אוצרים מחו"ל, פעילותו חושפת אותם ליצירות של מעצבים ישראלים, ולעתים קרובות הם משתלבים בתערוכות לצד שמות בינלאומיים.

"בשנים האחרונות יש עניין גדל מצד אוצרים, עיתונות ואספנים שמגיעים לארץ", אומר גאון, "אבל רוב המכירות של מעצבים ישראלים מקומיות. רמת המחירים עדיין נמוכה מאוד, ועבור מעצבים זה לא מייצר הכנסה משמעותית כרגע". לדבריו, זה הופך את השוק להזדמנות: "יש פריטים שנקנים בארץ במחירים נמוכים יותר מאלה שאפשר להשיג במכירות פומביות בחו"ל. יש גם פריטי דיזיין ארט ישראליים שיש להם ערך אספני גבוה אבל נמכרים במחירים נמוכים משל פריטי עיצוב סדרתיים של מוצגים גדולים שאין להם ערך אספני".

הזדמנויות מהאייטיז

השמועות על הצלחת שוק אספנות העיצוב הישראלי עדיין לא משפיעות ישירות על המעצבים. "אם תשאלי מעצבים צעירים אם הם רואים מזה כסף, הם יגידו שלא", מודה גאון.

גם יעקב קאופמן, מהמעצבים הישראלים המוערכים והחשובים ביותר, לא חש בהשפעה של העניין הגובר בעיצוב ישראלי על המכירות של פריטים שלו לאספנים. "לפני שנתיים הגיעה לסטודיו מישהי מדורותאום (בית המכירות החשוב באוסטריה ואחד הנחשבים בעולם - י"נ) ששמעה שהפעילות בארץ מתעוררת, ואספה פריטים של מעצבים ישראלים שנמכרו בכמה אלפים", נזכר קאופמן. "מזווית כלכלית, עיצוב בסדרות מוגבלות לא שווה את הטרחה בארץ. אני לא מכיר מעצב שמתפרנס מ'וואן אוף'. בקומה השנייה של הסטודיו שלי, למשל, יש 200 מ"ר שמלאים במאות פריטים. הם סחורה, אבל אין לי מה לעשות בהם. הגיוני יותר לזרוק אותם מלשלם ארנונה על השטח".

מרבית העניין בשוק האספנות אכן אינו מופנה לעיצוב עכשווי. הפריטים שזוכים למכירות שיא הם פריטי ארט דקו וינטג' של מעצבים מתחילתה וממחציתה של המאה ה־20. אלה עומדים במוקד העניין של האספנים הגדולים ומגיעים למחירים מרשימים למרות המיתון העולמי, ואולי בעטיו: "בשוק לא יציב יש נטייה לא לקחת סיכונים", מסבירה אופנר־דינס. "ארט דקו למשל זה משהו יציב ששומר על ערכו, ומעצבים צרפתים משנות החמישים, כמו פייר ז'רנה ואמיל רולמן, מוכרים ובטוחים יותר ממעצבים עכשוויים שהפריטים שלהם עדיין לא מוצגים בעולם". מכירת האוסף של איב סן־לורן ושל בן זוגו פייר ברז'ה ב־2009 הדגימה זאת היטב: הכורסה "Dragons", שעיצבה ב־1917–1919 הארכיטקטית ומעצבת הרהיטים איילין גריי, נמכרה בה תמורת 28.3 מיליון דולר.

דווקא מהסיבות הללו אופנר־דינס ממליצה להתמקד בעיצוב עכשווי. "הוא נמכר בהיקפים קטנים יותר, ובמחירים סבירים יחסית לשוק האמנות העכשווית - אפילו פריטים משנות השמונים, של מעצבים כמו אטורה סוטסאס וקבוצת ממפיס האיטלקיים. זה הזמן להשקיע, לשים בצד ולמכור בעוד כמה שנים ברווח נאה". גם נלסון מסכימה: "מארק ניוסון הוא צעיר וחי, שהצליח להשיג סכום נאה, אבל רוב הפריטים לא מגיעים לרמות המיליונים, ועוד יש דרך ללכת, מה שאומר שההשקעה כדאית. אין ספק שאפשר לעשות מזה רווחים, אבל כדי להגיע לדברים הנכונים צריך ייעוץ מקצועי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות