מהו המשקה השנוא בעולם?

אביב הגיע, ואיתו יותר פרסומות למשקאות קלים, מיצים סחוטים ומרוכזים, מים מבוקבקים, מכשירי טיהור, פחיות ובקבוקי משקה בכל הגדלים. למתקני המיחזור לבקבוקי פלסטיק תהיה עדנה שלא חוו מאז הקיץ שעבר.

כן, שתיית מים, מים פשוטים ונקיים, היא עדיין הבחירה הבריאה ביותר. כולנו מכירים בציווי הזה. במים אין קלוריות, הם משקיטים רעב, עוזרים לכאבי ראש ועייפות, טובים לעור וללב ומפחיתים את הסכנה לאבנים בכליות. גופנו עשוי כ־40% חומר יבש ו־60% מים - לרבות כרבע ממסת העצמות, שלושה רבעים מהשרירים ו־90% מהמוח.

אבל כשהצמא תוקף אותנו, נדמה שאנחנו בוחרים במשהו אחר ממים. נדמה שאנחנו שותים הרבה יותר גזוז, מיצים, קפה, תה, שוקו, ומשקאות אחרים שמאחוריהם עומדים גופים גדולים, משרדי פרסום ומלחמות שיווק, זאת בעת שהמשקה הטוב בעולם זמין לנו כל הזמן.

מה שמעניין הוא שזו אינה תופעה חדשה. סלדנו מהמים הרבה לפני שתעשיית המשקאות נולדה. עוד בכתבי רופאים מיוון העתיקה מצוין שהמים ראויים לממלכת החיות, אבל עשויים להפר את "האיזון הרגיש" בגוף האדם. הראיה לכך היתה שהמים מתוקים בעת צמא עז, אך כשהצמא חולף הם "נחשפים" בתפלותם.

גם בימי הביניים המליצו הרופאים להמעיט בשתיית מים, ולהיזהר בקרים, שמסוכנים לגוף, בחמים שמשלשלים ובפושרים שגורמים לבחילה. כבר לפני אלף שנים המשורר שלמה אבן גבירול כתב פיוט היתולי, שבו לעג למים והילל את היין. "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים", שר, ורמז שמים הם משקה לבכיינים. בשיר הוא מקלל את מארחו שמעז להגיש מים במקום יין, ש"יהיו בניו ובני ביתו שואבי מים". הוא כותב שהוא מזדהה עם סבלו של הצפרדע, "עמו אזעק ואשווע, כי כמוהו, פי יודע שיר המים". ויש גם הסבר קולינרי: "לחם לאוכל איך ינעם, או איך מאכל אל חך יטעם, עת בגביעים לפני העם, יותן מים".

יש סיבה לסלידה הזאת. לאורך רוב ההיסטוריה מים היו משקה מסוכן. בלא טיהור או סינון הם שקקו זיהומים וסכנות. התה והקפה נולדו כשהרתיחו מים עם צמחי מרפא כדי לטהרם. היין והבירה, שקיימים משחר ההיסטוריה, נולדו גם הם מתוך דחק תברואתי. כמה היסטוריונים גורסים שלאורך רוב תולדותיו, שקדמו להיסטוריה המתועדת, ליין היה טעם באושים שהזכיר יותר חומץ. אולם הוא היה הכרח, כי האלטרנטיבה היתה מים לא בטוחים.

אבל כנראה אלה היו בעיקר תירוצים, כי נדמה כעת, משהעולם - לפחות העולם המערבי - מרושת בצנרת מים זמינה ובטוחה, המים שבים ונסוגים, הפעם מפני המשקאות הממותקים. לפי נתוני ביטאון יצרני המשקאות הלא־אלכוהוליים, beverage-digest.com, ב־1998, ערב המאה ה־21, הצפון־אמריקאי הממוצע שתה 220 ליטר של משקאות ממותקים מוגזים לעומת פחות מ־160 ליטר מים.

אבל מאז, חדשות טובות, משהו השתנה. בעשור ומחצה שחלף צריכת היין עלתה ב־10%, ובמקביל בשתיית הקפה והבירה חלה ירידה, אך השינוי המרשים הוא שיחסי הכוחות בין המשקאות הקלים למים התהפכו. האזהרות מפני סוכר, קפאין וכימיקלים אחרים קנו שבת בלב האמריקאים, וב־2012 האמריקאי הממוצע שתה כ־220 ליטר מים ורק כ־167 ליטר משקאת מוגזים. מי היה מאמין שיידרשו כל כך הרבה שנים, כספי מסים, מדע וחרדה מפני הזדקנות העור כדי שסוף סוף נאהב לשתות מים.

ואבן גבירול? הוא ראה את הנולד. כבר במאה ה־11 הוא כותב: "שבעים המה הגיבורים ויכחידום תשעים שרים". והריי "יין" בגימטריה זה שבעים, ו"מים" זה תשעים. חג שמח.