אהבה עיוורת

בנובמבר 2011 הכיר פול פרמפטון, פיזיקאי המתמחה בתורת החלקיקים, את דניס מילאני, דוגמנית בגדי ים צ'כית, באתר ההיכרויות Mate1.com. מילאני נראתה מעולה - שיער כהה, עיניים חומות, וחזה שופע במידה טריפל D, טבעי לכאורה. בחלק מהתמונות היא נראתה ממש נועזת, ובאחרות היא הציגה חיוך חם. פרמפטון ומילאני פיתחו שגרה כמעט יומיומית של התכתבות בצ'ט. בכל יום כשחזר פרמפטון מהקמפוס - הוא שימש זה קרוב ל־30 שנה מרצה בחוג לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל - המחשב שלו צפצף והופיעה ההודעה: "אתה שם, מותק?". הם התכתבו זמן מה במסנג'ר עד שפרמפטון היה נפרד כדי לטפל בעניינים אחרים בחדר הסמוך. חצי שעה לאחר מכן היה נשמע אותו צפצוף מוכר. זו תמיד היתה מילאני: "מה אתה עושה עכשיו?".

פרמפטון היה בודד מאוד מאז התגרש שלוש שנים קודם לכן. כעת נראה היה שימי הבדידות מאחוריו. מילאני סיפרה לו שהיא משתוקקת לשנות את חייה. נמאס לה, אמרה, להיות "דוגמנית זוהרת" ולדגמן בביקיני על חוף הים לנוכח מבטיהם העוגבים של הגברים החולפים. היא רצתה להתמסד, להביא ילדים לעולם. אבל היא חששה מדעתו של פרמפטון עליה. "אתה חושב שתוכל אי פעם להתגאות במישהי כמוני?", שאלה לא פעם. ודאי שכן, נהג להרגיע אותה.

פול פרמפטון. אנשים שמכירים את פרופ' פרמפטון היטב נוהגים לתאר אותו כ"סוואנט", אוטיסט גאון, כזה שהיה יכול ליפול בקלות בפח שטמן לו מי שהתחזה למילאני

פרמפטון ניסה לשכנע את מילאני לעבור לשוחח גם בטלפון, אבל היא תמיד התנגדה. כשסוף כל סוף הסכימה לפגוש אותו פנים מול פנים, היא ביקשה שיגיע לבוליביה, לעיר לה פאס, שם היתה אמורה לשהות לצורך צילומים. ב־7 בינואר 2012 יצא פרמפטון לבוליביה דרך טורונטו וסנטיאגו, צ'ילה. בגיל 68 הוא חלם למצוא אשה שתלד לו ילדים - ועוד איזו אשה! הוא נהג לדמיין כיצד יכיר אותה לעמיתיו באוניברסיטה. עם זאת, פרט אחד הדאיג אותו. היא סיפרה לו שגברים מתחילים איתה כל הזמן. הוא תהה כיצד העובדה הזאת השפיעה עליה: האם החיזורים עלו לה לראש? אך הוא זכר עד כמה השיחות איתה היו מנחמות, כאילו היא נמצאת ממש בחדר ליד. הוא ידע, כמובן, שהיא אוהבת אותו. היא הרי חזרה על כך לא פעם.

פרמפטון לא תכנן להישאר זמן רב בבוליביה. הוא היה חייב לחזור ללמד את הקורסים שלו. לכן השאיר את מכוניתו בשדה התעופה, מקווה לשוב בקרוב עם מילאני שעונה על זרועו. התקלה הראשונה התרחשה כבר בטורונטו, כשהתברר שהכרטיס המקוון שמילאני שלחה לו לטיסת ההמשך מטורונטו לסנטיאגו אינו תקף, כך שפרמפטון נותר תקוע במשך יום שלם בשדה התעופה בטורונטו. בסופו של דבר הוא הגיע ללה פאס ארבעה ימים לאחר שיצא לדרך. הוא קיווה לפגוש את מילאני כבר למחרת בבוקר, אך בינתיים היא כבר הוזעקה לסשן צילומים בבריסל. היא הבטיחה לשלוח לו כרטיס טיסה כדי שיוכל להצטרף אליה שם, ובזמן שהמתין בחדר מלון בלה פאס עבד על מאמר בפיזיקה והמשיך לשמור איתה על קשר קבוע. בסופו של דבר הגיע כרטיס טיסה לבואנוס איירס, מלווה בהבטחה שכרטיס נוסף לבריסל כבר בדרך. מילאני רק ביקשה בתמורה שפרמפטון יעשה עבורה טובה קטנה: יביא איתו את התיק שהיא השאירה בלה פאס.

בזמן שהותו בבוליביה התכתב פרמפטון עם חברו הוותיק ג'ון דיקסון - פיזיקאי ועורך דין שמתגורר באונטריו. כשפרמפטון סיפר לו על מעשיו, דיקסון נזעק. אזהרותיו לידידו היו חד־משמעיות, הוא סיפר לי לא מזמן, עדיין נרעש בבירור: "אמרתי לו: 'בתוך המזוודה יש קוקאין שתפור בתוך הבטנה. אתה בצרות גדולות', אבל פול הבטיח לי שייזהר. 'אני אוודא שאין קוקאין במזוודה, ואם יש, אבקש שיוציאו אותו', אמר לי. חשבתי שהם מתכוונים לחטוף ולענות אותו כדי לקחת ממנו את כספו. לא ידעתי שאין לו כסף. אמרתי לו: 'פול, אתה תיהרג, אז למי לפנות כשתיעלם?', והוא ענה לי: 'תוכל ליצור קשר עם אחי ועם גרושתי'". פרמפטון סיפר לי אחר כך כי התעלם מאזהרותיו של דיקסון משום שחשב שהוא לוקה במלודרמטיות יתרה, והוסיף כי רק לעתים רחוקות הוא מתייחס לדעותיהם של אחרים.

בליל 20 בינואר, תשעה ימים לאחר שהגיע לבוליביה, פרמפטון נפגש ברחוב חשוך בסמוך למלון עם אדם שהוא מתאר כהיספאני, אף שהספיק להביט בו רק בחטף, שהעביר לו את התיק של מילאני. פרמפטון ציפה לתיק מעצבים של הרמס או לואי ויטון, אך קיבל מזוודה שחורה רגילה על גלגלים. ברגע שחזר לחדר המלון שלו, הוא פתח את המזוודה. היא היתה ריקה. הוא כתב למילאני, בניסיון לברר מה היה כל כך חשוב דווקא במזוודה הזאת. היא ענתה לו שיש לה "ערך רגשי" עבורה. למחרת בבוקר הוא מילא אותה בכביסה המלוכלכת שלו ונסע לשדה התעופה.

פרמפטון טס מלה פאס לבואנוס איירס בלי בעיה. הוא מספר כי העביר את 40 השעות הבאות בשדה התעופה אזייזה בלי לישון, בעיקר "עשה פיזיקה", ובדק באופן קבוע את תיבת הדואר האלקטרוני שלו בתקווה שכרטיס הטיסה לבריסל יגיע. בשלב מסוים התייאש, וביקש מחבר לשלוח לו כרטיס טיסה חזרה לראלי, צפון קרוליינה. עברו כבר 15 ימים מאז יצא לדרך, והוא היה מוכן לשוב הביתה. מכיוון שנותרה בכל זאת האפשרות שמילאני תגיע לצפון קרוליינה ותרצה את המזוודה שלה, הוא עשה צ'ק אין לשתי המזוודות - שלו ושלה - וניגש לחכות ליד שער הטיסה. זמן קצר לאחר מכן הוא שמע את שמו בכריזה, וכשניגש לדלפק חברת התעופה מצא כמה שוטרים ממתינים לו. הוא התבקש לזהות את המזוודות שלו. "זה התיק שלי", אמר. "התיק השני לא שייך לי, אבל אני הפקדתי אותו". הוא המתין בזמן שהשוטרים בדקו את תוכנה של חבילה שנמצאה במזוודה של "מילאני". בתוך שעות ספורות כבר מצא עצמו במעצר.

* * *

הפגישה הראשונה שלי עם פרמפטון התקיימה בסתיו האחרון במשרדו של מנהל בית הכלא בדבוטו, אחד מבתי הכלא הישנים האחרונים שעוד נותרו בבואנוס איירס, רעוע עד כדי כך שהחלונות לא נסגרים עד הסוף וגשם חודר מבעד לגג. "פרופסור, כבר זכית בפרס נובל?", צעק לעברו אחד הסוהרים, בשעה שפרמפטון חלף על פניו, לבוש באימונית אדומה של אדידס ("נראה שיש לאדידס זיכיון בלעדי בדבוטו", העיר), נעלי ריצה ומעיל מרופט כדי להתחמם. בשלב זה פרמפטון היה כלוא בדבוטו כבר שמונה חודשים בהמתנה לתחילת משפטו באשמת הברחת שני ק"ג קוקאין למדינה. לפרמפטון כמעט שלא היה ניסיון עם סמים, מלבד כוס אלכוהול פה ושם והתמכרות לניקוטין (הוא הפסיק לעשן שנתיים קודם לכן). כעת מצא עצמו חי במבנה משותף עם 80 גברים המואשמים בסחר ובהברחת סמים, אנשים שלא רק מעורים היטב בנבכי עולם הפשע אלא שהם בעצמם צרכנים קבועים של מריחואנה וקוקאין. לעתים קרובות אפשר היה להבחין בלילות בהבהובי להבות שהאסירים הציתו מתחת לכפיות שבהן בישלו "פאקו", קוקאין בצורת משחה, הדומה לקראק ומיוצר לרוב מנפט ומחומצה גופרתית. עם זאת, היו גם כמה יתרונות לכך שלא שוכן בתא יחיד, בראשן העובדה שלחלק מהאסירים במבנה היו מסכי טלוויזיה פרטיים. בימי ראשון בבוקר נהג פרמפטון להדליק את הטלוויזיה על ערוץ המוזיקה הקלאסית ולהאזין לה במשך כמה שעות, לפני ששאר האסירים התעוררו והעבירו בחזרה לערוצי הפופ. בכל פעם שהמקרה שלו דווח בערוצי החדשות המקומיים צצה תמונתה של דניס מילאני על המרקע, לקול קריאות ומחיאות כפיים מצד האסירים האחרים.

דניס מילאני

"אני מעין סלבריטאי פה", אומר פרמפטון. מרגע מעצרו התעקש כי נפל קורבן לתרגיל עוקץ - אף שלקח לו זמן להבין שהמילאני שאיתה התכתב לא היתה מילאני האמיתית - והוא הפגין תחושה שכל מה שקרה לו הוא אי־הבנה שבקרוב תיפתר. בחביבות גמורה קטע כל הזמן את שאלותיי בנוגע למצבו הנוכחי בשאלה: "ואחרי זה נעבור לפיזיקה, נכון?". בעיניים נוצצות בהתלהבות ילדותית, ועם הפסקות פה ושם בגלל התקפי שיעול (הוא סובל מבעיה בריאות, שהוחמרה בשל האוויר דחוס העשן בבית הכלא), הוא מפרט באוזניי את מה שהוא מכנה "14 התגליות פורצות הדרך" שלו. את הראיון הראשון סיים חצי ברצינות חצי בצחוק בסוג נוסף של חישוב: "כתבתי מאמרים עם שלושה חתני פרס נובל. רק 11 פיזיקאים תיאורטיים עשו זאת, ושישה מתוכם זכו בהמשך בפרס נובל בעצמם. לפי ההיגיון הזה, יש לי סיכוי של 55% לזכות בנובל!".

הדרך שעבר פרמפטון, בעל קתדרה באוניברסיטת צפון קרוליינה ומי ששימש בעבר כיועץ למשרד האנרגיה האמריקאי, עד לבית הכלא בדבוטו מצטיירת כמעשייה קלאסית: מדען מבריק נקלע לצרות ברגע שהוא מנסה לנווט בנבכי העולם האמיתי. מאז מעצרו הוא בהחלט טיפח את התפיסה הזאת, מחדד אותה באמירות כמו "זו התמימות שלי" או "המוח שלי פועל בצורה משונה". אנשים שמכירים אותו היטב נוהגים לתאר אותו כ"סוואנט", אוטיסט גאון, כזה שהיה יכול ליפול בקלות בפח שטמן לו מי שהתחזה למילאני.

"נשים הגיעו בשלב מאוחר יחסית בחייו של פול", מסביר ריצ'רד צ'רנאווסקי, כימאי שלמד עם פרמפטון באוניברסיטת אוקספורד ומתגורר היום בבואנוס איירס. פרמפטון התחתן לראשונה בגיל 50 עם אן־מארי פרמפטון, אז בת 52, צרפתייה שמתגוררת בארצות הברית ומתארת את עצמה כגרופית של פיזיקה: "לא הצלחתי לעקוב אחרי כל מה שפול אמר בגלל המתמטיקה, אבל או שהבנתי את המילים או שפשוט הקשבתי למוזיקה, המוזיקה של הפיזיקה", היא אומרת. השניים התגרשו ב־2008, אך נשארו ביחסים טובים, ואן־מארי מתארת את בעלה לשעבר כמדען מצוין עם בגרות רגשית של ילד בן שלוש. "נדהמתי לשמוע מה קרה, אבל לא באמת הופתעתי מכך", היא אומרת, בהתייחסה לשיחת הטלפון שקיבלה מפרמפטון מבית הכלא דבוטו. "פול הוא אמנם נוסע מנוסה, אבל האזהרה שלא לקחת מזוודות של אנשים אחרים עוברת לו מעל לראש. הוא חי בעולם אחר, יקום מקביל".

האופן שבו חיפש אשה חדשה בהחלט מחזק את התפיסה הזאת. "הוא סיפר לי על מילאני וביקש ממני לחפש עליה באינטרנט", נזכר דיקסון. "חשבתי שהוא יצא מדעתו, ולא הסתרתי ממנו מה אני חושב. 'אתה לא מדבר עם הבחורה האמיתית. למה שאשה שנראית כמוה תהיה מעוניינת בזקן כמוך?'. אבל הוא באמת האמין שמצא בחורה צעירה ויפה שרוצה להתחתן איתו". כשניסיתי לברר עם פרמפטון מה גרם לו לחשוב שמילאני אכן מעוניינת בו, ענה: "האשימו אותי לא פעם שיש לי אגו עצום".

* * *

במשך שלושה וחצי חודשים צלצל אליי פרמפטון מהכלא 42 פעמים. הוא אהב להתקשר לדווח לי על החדשות האחרונות, כמו מאמר דעה "מבריק" שהוא פרסם בעיתון מקומי בראלי נגד הפעולה ה"לא חוקית" שנקט מנהל אוניברסיטת צפון קרוליינה, שהחליט להפסיק לשלם לו משכורת. המאמר, סיפר, גרם לפיטוריו של המנהל (בפועל, המנהל העניק לפרמפטון 60 ימי חופשה בתשלום, ואז השעה את המשך העברת המשכורת עד שיוכל לחזור למלא את חובותיו כחבר סגל.

פרמפטון תבע ללא הצלחה את האוניברסיטה בדרישה לקבל את שכרו). פרמפטון היה מרוצה במיוחד מהפיטורים האלה, מכיוון שלעצירת משכורתו היו השלכות חמורות. נטול חסכונות, פרמפטון לא יכול היה להעסיק עורך דין פרטי, והוא נאלץ להסתמך על הסנגוריה הציבורית העמוסה של ארגנטינה. הוא ויתר על ביטוח הבריאות שלו והסתכן באיבוד המכונית והבית שלו בצ'אפל היל. הוא נאבק להשיג מספיק כסף כדי לקנות לעצמו אוכל סביר בכלא וכרטיסי חיוג.

לעתים נהג לדווח בהתרגשות כי בכל יום הוא צפוי להשתחרר למעצר בית. בשיחות אחרות ביקש שאביא לו גבינת גרוייר, רוקפור, אבקת קארי, פלפל חריף, מחברות, משקפי קריאה וכרטיסי חיוג, והביע תסכול מהקצב האטי שבו מתקדם התיק שלו. הוא התרגז במיוחד על כך שהמסרונים מ־20 בינואר, היום שבו קיבל לידיו את המזוודה, נשארו בטלפון הסלולרי המוחרם שלו ולא הועברו על ידי המשטרה לעורך הדין שלו, על אף בקשות חוזרות ונשנות. "מההודעות הללו עולה בבירור שלא מדובר במזוודה שלי", הוא מדגיש. "ההודעות צריכות להספיק כדי לזכות אותי" (הסנגור הציבורי שלו עדכן אותי כי ההודעות נמצאות בתיק שלו אך לעולם לא יספיקו כדי להוכיח את חפותו).

מילאני. חברו של פרמפטון ניסה להזהירו מראש כי מדובר במלכודת, אך הוא סירב להשתכנע

ביום שני אחד קיבלתי שלושה טלפונים מפרמפטון. הראשון הגיע בשעה שלוש אחר הצהריים. הוא נשמע נמרץ במיוחד ודיבר באריכות על "מצבו הפגיע" באוניברסיטה, שעדיין לא העבירה לו את המשכורות שלו למרות מכתבי תמיכה מחתן פרס נובל שלדון לי גלאשו ובכירים אחרים. "מוסדות מחקר ברחבי המדינה נמצאים בסכנה אם ניתן להפסיק בפתאומיות לשלם משכורת לפרופסור בעל קביעות וותק של 30 שנה מבלי לעבור את התהליכים הנדרשים", הוא טוען. "פירוש הדבר שהמשרות של עשרות אלפי פרופסורים בעלי קביעות בסכנה".

השיחה השנייה באותו היום הגיעה בשש בערב: פרמפטון דיווח לי שרק חודש לאחר המאסר שלו הצליחו האסירים האחרים לשכנעו שהאשה שהוא חשב שהיתה איתו בקשר כל הזמן הזה היתה למעשה גבר שהתחזה אליה. דניס מילאני האמיתית מעולם לא הואשמה בלקיחת חלק בהברחת הסמים ואין לה שום קשר לפרמפטון. "הקשר היחיד שיש לנו הוא דרך אמצעי התקשורת הבינלאומיים", מודה פרמפטון. מילאני, שהתראיינה באוגוסט ל"דיילי מייל" הבריטי, הביעה דאגה מכך ששמה השתרבב לפרשיית הברחת סמים, וציינה כי היא חוששת לביטחונה האישי ולביטחונו של בנה בן ה־12. כמו כן הביעה "אמפתיה" לגורלו של הפרופסור. "גם אני חש אמפתיה כלפיה", מגיב פרמפטון.

השיחה השלישית התקבלה בשעה שמונה בערב: "עלולה להיות נקמה. עשויים להתנקש בי", טען. הוא סיפר ששמע את הסוחרים והמבריחים בתאו מדברים על מה שקורה למבריחים שמאבדים את הסחורה. הוא הוסיף שאנשים אמרו לו שמישהו בטוח עקב אחריו בשדה התעופה, כך שהם יודעים איך הוא נראה. "אני לא מצליח להירדם בגלל כל המחשבות האלה", התלונן.

* * *

האסטרטגיה שנבחרה על ידי צוות ההגנה של פרמפטון היתה להציג אותו כאדם מבריק שאינו מחובר לחיי היומיום. הם זימנו פסיכולוג שהכריז כי מדובר באדם תמים בצורה יוצאת דופן, אם כי הוא נמנע מלאבחן שפרמפטון סובל ממחלת נפש. השופטים שלחו רופא מטעמם, שהכריז כי פרמפטון נורמלי. שלוש הערכות פסיכולוגיות הוצגו במהלך המשפט, ושתיים מתוכן קבעו שפרמפטון מציג סימנים לאישיות נרקיסיסטית - כלומר מחזיק בדימוי מוגזם ולא מציאותי של עצמו. באחת ההערכות המסקנה היתה כי לא מדובר בפתולוגיה, ואילו בשנייה נטען כי ישנם מאפיינים פתולוגיים לנרקיסיזם שלו, שהובילו לפערים באופן ההבנה שלו את המציאות.

פידל שפושניק, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה הלאומית של לה פלאטה, שיחד עם אוניברסיטת בואנוס איירס הציעה לפרמפטון משרת מרצה אורח כדי לסייע לו להשתחרר מדבוטו בזמן ההמתנה לפתיחת המשפט, אמר על פרמפטון: "הוא בוגר אוקספורד טיפוסי. הוא מודע לכך שהוא חלק מאליטה, ואינו יכול להעלות על הדעת שדברים כאלה יקרו דווקא לו". ואמנם, פרמפטון תופס את שוכני האקדמיה כקבוצת חריגים יצירתיים, שזכאים להגנה מיוחדת. "אנשים בעלי מגבלות חברתיות יכולים בכל זאת להיות האנשים הכי יצירתיים שיש", אמר לי באחת משיחות הטלפון שלנו. "חשוב מאד שלא ניתן יהיה לפטר אותם. זו הגאונות שבקביעות".

לדברי ראסטי פיין, דובר מטעם רשות אכיפת הסמים האמריקאית, אם פרמפטון אכן לא היה מודע למעורבותו בהברחת הסמים, כטענתו, הרי שהוא בהחלט היוצא מהכלל. הוא עצמו מעולם לא שמע על מקרה שבו "מלכודת דבש" וירטואלית שימשה כדי לפתות מישהו להבריח סמים ללא ידיעתו. "בכל הקשור להברחות סמים, כמעט שלא נתקלים במישהו שנפל בפח", הוא טוען. "אבל בדרך כלל כל מי שנתפס טוען שלא ידע דבר". מריו וילאר, התובע במשפט של פרמפטון, שלפחות 80% מהתיקים שלו קשורים בהברחות סמים, מסכים עם פיין. זה מאוד לא סביר, הוא מציין, שאדם אינו מודע לכך שהוא מעביר סמים. פרמפטון עצמו מודה שטענה זו קרוב לוודאי נכונה במרבית המקרים. מתוך 79 האסירים במחלקה שלו הוא מתקשה להאמין שאפשר למצוא ולו אדם חף מפשע אחד. "יש אנשים שטוענים שהם חפים מפשע, אבל כשאני ממשיך לדבר איתם, די ברור שהם מעורבים במידה מסוימת. אני חושב שאנשים כמוני מייצגים פחות מאחוז אחד".

שלושה שבועות לפני פתיחת משפטו שכר פרמפטון עורכי דין פרטיים. בתחילה התחמק מלענות לי כיצד יכול היה להרשות לעצמו לשלם להם, ומאוחר יותר טען שחברים שלו בארגנטינה מממנים את שכרם. עורכי הדין החדשים המשיכו בנקודה שבה הפסיק הסנגור הציבורי, אם כי בקצב מואץ למדי. ב־30 באוקטובר שוחחתי עם פרמפטון בעודו עוזב את דבוטו בלוויית חברו צ'רנאווסקי, שנידב את דירתו כמקום למעצר הבית של פרמפטון. מסוחרר מעט, הוא הודה שהדבר הראשון שהוא רוצה לעשות הוא לישון עד מאוחר, פינוק בלתי אפשרי בכלא שבו נערכת ספירת בוקר מדי יום בשבע וחצי.

למחרת בשעות הצהריים פגשתי את פרמפטון בדירת ארבעת החדרים של צ'רנאווסקי, מרחק כמה רחובות מהפרלמנט הארגנטינאי. לבוש בחליפה ועניבה, הוא בדיוק סיים לאכול ארוחת צהריים עם סילביה, אשתו של צ'רנאווסקי, ושתי בנותיהם. "תראה", קרא, "חזרתי להיות פול פרמפטון". כשביררתי אם הצליח לישון עד מאוחר, סיפר שבילה חצי לילה בגלישה באינטרנט כדי להתעדכן בכל פריצות הדרך האחרונות בתחום המחקר שלו, ולבדוק על מה עובדים מתחריו. הוא החל גם לענות על אלפי המיילים שחיכו לו, ודיווח שעבודותיו זוכות ליותר אזכורים מאי פעם. בשלב זה עברה השיחה לדיון בשחרורו למעצר בית. ניסיתי להבין כיצד הצליחו עורכי הדין החדשים להשיג בכזו מהירות את השחרור, בעוד שהסנגור הציבורי חיכה יותר מארבעה חודשים. "הם אומרים שהם מבלים עם השופטים", ענה פרמפטון בחידתיות. לאחר מכן הוסיף: "ציפור קטנה לחשה לי שאם אשתחרר לעולם לא אדע מדוע".

אבל למרות האווירה הטובה, פרמפטון הפגין חרדה מוחשית בנוגע לתוצאות המשפט שלו, וסיפר בחשש שעורכי הדין שלו הזהירו אותו שכמעט כל המשפטים הקשורים להברחת סמים מסתיימים בהרשעת הנאשם.

* * *

שבועיים לאחר מכן, ב־12 בנובמבר, נפתח משפטו של פרמפטון באולם בית משפט קטן מחופה עץ. מול שלושת השופטים הוצבה המזוודה השחורה, עטופה בצלופן צהוב.

הטענה שבה המשיכה לדבוק ההגנה, שלפיה פרמפטון נפל בפח מכיוון שההבנה שלו לגבי האופן שבו פועל העולם דומה לזו של ילד, החלה להיפרם. התובע פתח את החקירה הנגדית של פרמפטון בקריאת מסרון שנמצא בטלפון המוחרם שלו. "ב־22 בינואר, בשעה 9:46 בבוקר", אמר, "שלחת הודעה משדה התעופה אזייזה למי שחשבת שהיא דניס מילאני: 'חששתי רק מכלבי גישוש'". בהמשך החקירה הוא הקריא מסרונים נוספים שנשלחו מהטלפון של פרמפטון. באחד מהם, שנשלח בשעה 9:52 באותו בוקר, נכתב: "צריך לדעת אם הנאמנות שלך שייכת לסוכנים הרעים ולחברים הבוליביאניים - או לבחור הטוב, בעלך?", ומסרון נוסף 4 דקות לאחר מכן: "מלון סירו", שבו תכננו להיפגש בבריסל, "הוא מלכודת". ב־10:14 הוא שלח הודעה נוספת: "התמימות שלך לא טובה לי, לנו. מדובר במיליונים, לא סירו, בסדר?". שעה לאחר מכן, פרמפטון שלח לה מייל: "לחומר הזה אין שום ערך בבוליביה, אבל מיליוני דולרים באירופה. תפגשי אותי בשדה התעופה, ואנחנו לא נתקרב למלון שהציע ה'סוכן'. תשהי במלון אחר". בשעה 11:47 בבוקר שלח עוד מסרון: "ההגעה ביום שני השתנתה. אסור לך לספר לבריוני הקוקה". ב־12:16 כתב: "למה את מתעלמת ממני? זה הרגע האחרון ועוד לא קבענו איך ניפגש מחר בבריסל ונשמור על הקוקה והחיים. בסירו אנחנו עשויים לאבד את שניהם!", ואחד נוסף בשעה 13:06: "אנחנו עשויים להרוויח מיליון".

פרמפטון הסביר לשופטים שמדובר בבדיחות, שהמציא בגלל האזהרות המוקדמות של דיקסון לגבי סמים. "ניסיתי לשעשע את דניס. ממילא כבר תכננתי לחזור לצפון קרוליינה". אבל גם אם מביאים בחשבון את סוג ההומור הייחודי של פרמפטון, קשה להבין מדוע המשיך עם הבדיחה עוד ועוד. הוא שלח 30 הודעות בסגנון הזה, שכללו פרטים ספציפיים שמחזקים את החשד שדיבר על סיטואציה אמיתית במסגרת תוכנית מחושבת, ולא שמדובר בסיפור שהומצא באותו הרגע. או שאולי הוא חשש שמי ששלח את האיש שבא למלון לאסוף את המזוודה עשוי לפגוע במילאני אם הוא לא יסכים לקחת איתו את המזוודה? אף שבמשך מרבית חייו לא נראה היה שפרמפטון מתעניין במיוחד בכסף, ייתכן שהוא תפס את פעולותיו כאסטרטגיה להוכיח למילאני אחת ולתמיד שהוא אכן בעל חלומותיה - אביר הנלחם בדרקונים.

בצוות ההגנה התאמצו להראות שלא רק שפרמפטון כלל לא הגה מזימה מתוחכמת, אלא שהוא לרגע לא דאג לגבי תכולת התיק. צילומים ממצלמות האבטחה בשדה התעופה מראים אותו יושב באחד מבתי הקפה במקום ואז קם ומסתובב, משאיר את המחשב הנייד ושני התיקים שלו - המזוודה הלבנה שלו והשחורה של מילאני - ללא השגחה במשך 25 דקות בכל פעם, בעודו מסתכל בחנויות, משוחח עם אנשי האבטחה, נשען על דלפק של חברת התעופה, ואז חוזר לתיקים הנטושים, רק כדי לשוב על הפעולה שוב כעבור כשעה. האם יש מישהו, אפילו מדען מטורף, שיתנהג בצורה כזו אם הוא מודע לכך שהוא מבריח שני ק"ג קוקאין?

התביעה המשיכה לקדם את התיק שלה, והציגה פיסת נייר שעליה שרבט פרמפטון: "1 גרם 200 דולר. 2,000 גרם 400 אלף דולר". בתיק שנשא פרמפטון נמצאה כמות של 1,980 גרם קוקאין. כשנשאל מדוע ביצע את החישוב הזה, ענה רק: "המוח שלי פועל בצורה משונה".

באותו הערב הסביר לי פרמפטון בטלפון, "כתבתי את החישובים האלה כשכבר הייתי עצור בשדה התעופה", עובדה שצוות ההגנה שלו טרח להדגיש למחרת, תוך שהם מוסיפים כי פרמפטון נוטה לבצע לעתים קרובות חישובים רנדומליים. הם ביקשו ממנו להסביר משפט נוסף שנכתב באותו דף: "5 סטיית תקן 99.99994%". "הקריטריון לגילוי היגס־בוסון (החלקיק האלוהי) חייב להיות סטיית תקן של 5%, ופירוש הדבר שמאוד לא סביר שמדובר בתנודה סטטיסטית", הסביר פרמפטון, וסיפר כי חישב את "הסבירות שדניס מילאני תהפוך להיות אשתי השנייה, סבירות שהיתה באותו זמן כמעט ודאית". עורך דינו שמר על קו החקירה הזה ושאל את פרמפטון אם כבר חישב את המשקל של אחד השופטים. "אני מתבייש להודות בכך, אבל כן", ענה. "לפי החישוב שלי, הוא בוודאי שוקל 100 ק"ג".

"החישוב שלך שגוי, בדיוק כמו שטעית בחישוב הסבירות לחתונה שנייה", ענה לו השופט. "אני שוקל 124 ק"ג".

* * *

ביום השלישי והאחרון של המשפט הציגה ההגנה מכתבי אהבה שפרמפטון כתב לדניס מילאני, שהתגלו בחשבון הג'ימייל שלו. הם היו מלאי רכות, מתארים בפרוטרוט כיצד ייראו חייהם המשותפים בצ'אפל היל. פרמפטון הסביר לה כי בתחילה לא תצטרך למצוא עבודה, והיא תוכל להתלוות אליו למשרד, להכיר חברים חדשים במועדון הכושר, בקפטריה ובסופרמרקט. הם ייצאו לצעידות ארוכות לאורך הים, ועד מהרה יצטרף לחייהם תינוק קטן. בסופו של דבר היא תוחתם כדוגמנית של ויקטוריה סיקרט. התשובה של מילאני אופיינה ברכות דומה: "אתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים". אולם נראה שהכרזות האהבה הללו לא ריגשו במיוחד את השופטים. כפי שהסביר עורך דינו לשעבר של פרמפטון: "הדבר היחיד שקובע מבחינת החוק הוא אם פרמפטון ידע שהיו סמים בתיק. לשאלה אם עשה זאת בשביל כסף או בשביל אשה אין כל חשיבות".

ב־19 בנובמבר נגזרו על פרמפטון ארבע שנים ושמונה חודשי מאסר בגין הברחת סמים.

לאחר סיום המשפט פרמפטון טען כי עורכי דינו אסרו עליו לשוחח איתי, מחשש שיאמר משהו "מטופש". אולם שלושה שבועות לאחר מכן האיסור בוטל, ונסעתי שוב לבקר אותו בדירתו של צ'רנאווסקי, שם עדיין שהה במעצר בית. בשל התחשבות בזמן שכבר ריצה, פרמפטון צפוי להשתחרר במאי 2014 (לפי החוק הארגנטינאי, תושב זר חייב לרצות מחצית מהעונש שלו, ואז אפשר לגרשו מהמדינה, ויתרת העונש נמחקת). הגעתי ביום קיץ חם, והפעם הוא לא חיכה לי בלבוש רשמי אלא בחולצת פולו כחולה, מכנסיים קצרים לבנים, גרביים שחורים וסניקרס שחורות. הוא המשיך לטעון לחפותו, אך מידה חדשה של זהירות התגנבה להתנהלותו. הוא שאל אותי כמה שאלות אישיות, כאילו ניסה לאמוד לפי בחירת המילים שלי לאיזו גרסה של פול פרמפטון אני מאמינה. הוא עדכן אותי שאוניברסיטת צפון קרוליינה לא תקבל כל החלטה לגבי מעמדו לפני סיום הליך הערעור שלו, שעשוי לארוך כמה חודשים (באוניברסיטה אישרו שפרמפטון ממשיך להחזיק בתקן, אך המשכורת הנוכחית שלו עומדת על 0 דולר). עורכי דינו שמרו על אותה אסטרטגיה שנקטו במשפט המקורי, אך הוסיפו ראיות חדשות, כמו ההיסטוריה המלאה של הצ'טים שניהל עם מילאני ביאהו, שלדידו בוודאות יזכו אותו. "זה מוכיח באופן חד־משמעי שהסיבה היחידה שבגללה נסעתי לדרום אמריקה היתה כדי לפגוש את דניס מילאני", סיפר לי מאוחר יותר. פרמפטון עצמו עובד בו בזמן על כתיבת שני מאמרים, "כדי לוודא שלא אהפוך להיות אוסקר וויילד", הסביר לי. בעודו כלוא בדבוטו שאל מספריית הכלא עותק של הספר "תמונתו של דוריאן גריי", וקרא בהקדמה שלאחר שהותו של וויילד בכלא הוא ויתר לחלוטין על הכתיבה. "הפרט הזה ממש השפיע עליי. הוא איבד את הביטחון שלו".

פרמפטון סיפר לי כי לילה קודם לכן הוא צפה בשידור טקס חלוקת פרס נובל בשטוקהולם. הוא תיאר באוזניי כיצד מלך שבדיה חילק את הפרסים באולם קונצרטים, והוסיף כי הוא עצמו ביקר בעבר במקום. חלומו הגדול ביותר הוא שתהיה לו "תחזית שתאומת על ידי ניסויים". זוהי, הסביר, הדרך שבה פיזיקאי המתמחה בתורת החלקיקים זוכה בפרס נובל. "אימות התחזית יעניק לי תחושה עצומה של הגשמה, גם מעבר לזכייה בפרס נובל. להצליח לחזות חלקיק שבאמת נמצא ביקום, זה יהיה מסעיר, לא? הרבה יותר טוב משאר הדרכים להגברת הפרשת הדופאמין", אמר. בהמשך השיחה נזכר: "כתבתי 450 מאמרים, מספר אבסורדי. פרופסור ממוצע כותב 100 מאמרים לאורך הקריירה שלו. אני לא מתחרט על העבודה שלי בפיזיקה, אבל הקרבתי לא מעט". כשניסיתי לברר על אילו הקרבות מדובר, הוא ענה כאילו התשובה מובנת מאליה: "נו, אין לי משפחה".

אחד המיילים האחרונים שפרמפטון שלח לדניס מילאני נשלח מטלפון שהוברח לדבוטו, כחודש לאחר שנעצר: "אני רק חושב איך אחבק את דניס מילאני כל היום ואשכב איתה כל הלילה. כיצד את יכולה להוכיח שאת באמת דניס מילאני?"