אלבום: ג'ימי הנדריקס/ "People, Hell & Angels"

בנובמבר האחרון היה אמור ג'ימי הנדריקס לחגוג את יום הולדתו ה־70. זה כמובן לא יקרה לעולם, מאחר שהצטרף למועדון בני ה־27 שעלו באש הרוקנ'רול ומתו מוקדם מדי. אבל יש לומר לזכותו שהוא מקפיד להוציא אלבום בכל כמה שנים, כדי לרענן את זכרו בקרב המעריצים. והאמת? ממש לא אכפת לנו שמדובר בניסיון לעשות כסף, במיוחד כשמדובר באלבום ראוי.

קהל היעד: חובבי הגיטרה החשמלית המדהימה ביותר בהיסטוריה של הרוק.

דבר המבקר: אתם יכולים לצחוק, אבל זו עובדה: הנדריקס הוציא בימי חייו ארבעה אלבומים, שלושה מתוכם יצירות מופת. מאז מותו יצאו כבר 11 אלבומים מטעמו, וזה מספר 12. אז מה יש לנו כאן? קטעים שהוקלטו על ידי הנדריקס בשנים 1968–1970, מרביתם עם בילי קוקס ובאדי מיילס, חבריו להרכב Band of Gypsys. חלקם התפרסמו בעבר במסגרות אחרות, אבל כולם מהווים חגיגה של ממש לחובבי ענק הגיטרה, בעיקר בשל הניקיון הדיגיטלי המרשים שמספק חוויית האזנה אמיתית.

קשה לתאר את התחושה הגופנית של אדם שמאזין לגיטרה של הנדריקס, יצור שכמוהו הפסיקו לייצר מאז 1970. הגיטרה של הנדריקס היא חלק בלתי נפרד מהקול שלו, ולעתים נדמה שלא מדובר בכלל בכלי נגינה אלא באיבר של הגוף, שמתפתל בקטע המדהים "Somewhere" כמו נחש משוגע, שאין לו גבולות פיזיים של ממש. הנדריקס הוא הגשר האולטימטיבי בין הבלוז הקלאסי לבין הרוק המודרני.

קטע אינסטרומנטלי כמו "Easy Blues" מדגים את יכולת האלתור הבלתי נגמרת שלו, יותר מסולו - מדובר בסימפוניה חשמלית עם פרקים והתפתחות. גם לאלה ששולטים שלטון מוחלט ביצירתו של הנדריקס, האלבום הזה הוא כמו פגישה לוהטת עם חבר ותיק, שמוכיח שוב בקטע שוצף כמו "Let Me Move You" עד כמה הוא יקר ללבכם, ועד כמה הוא חסר בנוף. כמעט כל אחד מ־12 הקטעים כאן מהווה סיבה טובה להשיג את האלבום, לשים אותו במערכת השמע הקרובה אליכם - ולנער את הראש עד לעילפון, לצלילי המיתרים ההם (NMC יונייטד, 53 דקות).

שורה תחתונה: שלא ייגמר לעולם.