כששכר מנכ"ל עולה ב־330%

כבר 20 שנה ששכר המנהלים הבכירים בחברות הנסחרות בבורסה הוא סוד גלוי. חובת הגילוי נכפתה בהדרגה על ידי רשות ניירות ערך מאז 1993 בעקבות פרסום תנאי הפרישה של אדריכל פרשת ויסות מניות הבנקים, מנכ"ל בנק לאומי דאז, ארנסט יפת. הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות חשיפת המיליונים ששולמו ליפת חידדה את המסקנה שאור השמש, גם בנושא שכר הבכירים, הוא המחטא הטוב ביותר, והחברות אולצו לחשוף אחת לשנה את תנאי השכר של חמשת בעלי השכר הגבוה אצלן.

לצפייה ברשימת שיאני השכר של 2012 לחצו כאן

זה גם תפקידכם השכר שלהם הוא עניין של כולנו לבכירי המשק יש ארסנל מכובד של נימוקים למה אין מקום להתערב בשכרם המנופח, אלא שרובם אינם מספיקים כדי לשלול את חשיבות הביקורת בנושא גלית חמי, 14 תגובותלכתבה המלאה

אלופי הברוטו 2013

למה השכר שלהם הוא עניין של כולנו

הפערים הצטמצמו על הגב של מעמד הביניים

כשלי השוק שלא תראו בטבלאות שכר הבכירים

דוד עזריאלי הוא גם אלוף השכר במזומן

רושמים הפסדים, עושים תספורות ומושכים מיליונים

להיות שני זה מחייב: סמנכ"לים שמביטים על הבוס מלמעלה

6 שכירים גרפו ב-54 שנים שכר בעלות של 315 מיליון שקל

 

החשיפה לא הטרידה מדי

 

החשיפה השיגה את מטרתה בכך שהיא מאפשרת דיון ציבורי שנתי בתנאי השכר של המנהלים בחברות הציבוריות. אבל החשיפה גם החטיאה את המטרה העיקרית שלשמה נועדה — להיות כלי מרסן לשכר הבכירים, לבלום הענקת תקבולים בלתי סבירים ולחדד את הקשר בינם לבין ביצועי החברה. פרסום שכר הבכירים יצר מעין "מצעד פזמונים" שההתברגות בצמרתו היא פעמים רבות מקור גאווה, ולעולם לא לבושה, גם כשכל קשר בין התגמול לביצוע מקרי. מנהלים ובעלי שליטה החלו להשוות ביניהם מי מקבל יותר, ורמות השכר של מנהלים בדרגות דומות התיישרו, ותמיד למעלה.

הנה הנתונים שמדגימים זאת: ב־1996 פרסם שמואל האוזר, אז הכלכלן הראשי של רשות ניירות ערך והיום יו"ר הרשות, מחקר על שכר הבכירים בחברות הציבוריות. המחקר התייחס לשכר המנהלים ב־1994 שעמד אז על 630 אלף שקל בממוצע למנכ"ל. המדגם שנבחן כלל 463 חברות והממצאים העידו על תלות חלקית בלבד של השכר בביצועים. ב־2012 עמדה עלות השכר הממוצעת של מנכ"לים בחברות ציבוריות על 2.7 מיליון שקל - עלייה של 330% לעומת 1994 (מדגם שהתייחס ל-291 מנכ"לי חברות שנבדקו על ידי כלכליסט). ממוצע עלות השכר של 100 בעלי השכר הגבוה בחברות הנסחרות בבורסה של תל אביב עמד על 6.7 מיליון שקל - עלייה של 963%. להשוואה, באותה התקופה עלה השכר הממוצע במשק ב־146% בלבד.

כלומר, בשעה ששכר המנכ"לים בחברות ציבוריות קפץ פי 4.3 השכר הממוצע של כלל העובדים במשק עלה פי 2.5 בלבד.

הקפיצה בשכר המנהלים גם לא יכולה להיות מוסברת כולה באינפלציה, שכן הצמדה של שכר המנהל הממוצע ב־1994 למדד היתה אמורה להביא אותו לשכר ממוצע של 1.25 מיליון שקל היום - פי שניים מהשכר לפני 18 שנה, ולא פי 4.5.

המסקנה היא ששכר המנהלים זינק מאז החלו חברות ציבוריות לפרסמו, מעל לכל מדדי ההשוואה הרלבנטיים ולכן עצם פרסום השכר לבדו אינו מספיק עוד.

לכך בדיוק נועד מדד ה"פי" כיוון שביקורת ציבורית אחת לשנה לא יכולה לשמש גורם שירסן את שכר הבכירים. וגם לא הסיבוב הרגולטורי האחרון בנושא - "חוק נאמן" להגבלת שכר הבכירים ו תיקונים 16 ו־20 לחוק החברות, שביקשו להתמודד עם תופעות קיצון הקשורות בשכר הבכירים בעיקר על ידי חיזוק מנגנוני הממשל התאגידי וחיזוק כוחו של המיעוט. הניסיון של השנים האחרונות מלמד שפרסום שכר הבכירים כשלעצמו איננו גורם מרתיע, להפך. לכן צריך לצקת לשיח הציבורי בנושא סטנדרטים חדשים של ביקורת ציבורית.

פער לא יכול להיות טוב

 

בדיוק למטרה זו נועד מדד ה"פי" של "כלכליסט". מדד זה בוחן את פערי השכר בין המנהלים בחברות הציבוריות לבין ממוצע השכר של העובדים שלהם. היתרון של מדד "הפי" הוא בהיותו מדד יחסי - לא השכר האבסולוטי של המנהל אלא הפער בינו לבין שכר עובדי החברה.

"מדד הפי" נועד לצקת נדבך נוסף למצעד שיאני השכר - לא רק כמה מרוויחים המנהלים, אלא גם כמה הם מרוויחים יחסית לעובדים, ולא פחות מכך הכיוון - מה קרה לפער בשנה שחלפה. כפי שכתבנו בעבר, גם כשמקפידים על כל חוקי העבודה וגם אם משלמים לעובדים בממוצע הרבה יותר משכר המינימום, פערי שכר מוגזמים הם בעייתיים. לא רק כי הם נראים רע מבחוץ, אלא בעיקר כי הם פוגעים בתמרוץ העובדים ומסכלים יצירת זהות אינטרסים בין העובדים לחברה, זהות שהיא הבסיס להצלחה עסקית.