בגיל 15 רציתי להדריך בקייטנה, אבל אבי אמר לי: "יש לי מספיק עבודה בשבילך, לא צריך לרעות בשדות זרים"

"הוריה של אמי רחל עלו מגרמניה כחלוצים, והיא נולדה בארץ. אבי משה הוא יליד חאלב, עלה בגיל 12 לבדו ונקלט בקבוצת כנרת. הוא זייף את גילו והתגייס בגיל 16 לפלמ"ח. בגיל 18.5 השתחרר, נכשל בגידול לול תרנגולות בנס ציונה, וכדי לממן את ההפסדים נסע על אופניו לשמש כטייח בתל אביב, וכך נכנס לעסקי הבנייה כקבלן תיעול עצמאי.

"גדלנו ברחוב לילינבלום בחולון, והחינוך של אמא, מורה במקצועה, היה מאוד יקי ומוקפד: שעת השכמה ושינה קבועה, אוכלים ביחד ארוחות מסודרות, רק ליד השולחן. אמא נתנה לנו להיות ילדים אבל הציבה לנו גבולות. אני זוכרת שבאחד הימים ילדים בשכונה הציקו לילד עם פיגור. אמא יצאה מהבית בסערה, תקפה אותם, והם עזבו מבוישים. לנו הסבירה אחר כך: 'יש חוק חדש בלילינבלום – לא מציקים לאנשים חלשים'.

1964. דפנה הרלב (5) עם אחותה דלית (שבעה חודשים) והוריה משה ורחל בכיכר המושבות בתל אביב | רפרודוקציה: אוראל כהן

"בבית היה המון כבוד לאנשים עמלים ובוז לפרזיטים. אני זוכרת שנסענו לפגישה בכיכר המדינה ואבי ראה אנשים יושבים בבתי קפה, ואמר לי: 'אני לא מבין איך צעירים מרשים לעצמם לשבת בבית קפה במקום לעבוד'. בהתחלה אבא היה רק קבלן, עד שעבר גם לייזום. מגיל 15 אני עובדת בחברה. רציתי להדריך בקייטנה, אבל אבי אמר לי: 'יש לי מספיק עבודה בשבילך. לא צריך לרעות בשדות זרים', והתחלתי לעבוד כנערת שליחויות, עבדתי במרכזייה, למדתי להקליד. בסיום האוניברסיטה רציתי להתחיל לעבוד בשוק ההון, אבל אבא אמר לי משפט שלא אשכח כל חיי: 'כל מה שיש לך עד היום זה בזכות חברת אביב, עכשיו הגיע זמנך להחזיר לחברה'. הייתי המומה, זה בכלל לא היה בתכנון שלי. נשארתי, ולימים הפכתי לסמנכ"לית הכספים בחברה.

"אבא אהב מאוד חיות והדביק את כולנו בחיידק הרכיבה. את הסייח של הסוסה שלו גידל כמו שמגדלים כלב, ולא ויתר על אף רכיבה בשבת. כשהיה בן 69 אבי נפל מהסוסה שלו ונהרג. אני מאוד אוהבת רכיבה, זאת חוויה לרכוב על חיה עם כזאת עוצמה, אבל מהמקום שאני הכי אוהבת חטפתי את המכה הכי קשה. לא כעסתי על הסוסה, אבל אבא לימד שגם אם קשה תתמיד ותמשיך ללכת בדרך, והיה ברור לנו שברכיבה ובבנייה לרגע לא עוצרים. השלמנו את בניית המגדל הכי גבוה בארץ שהחברה התחילה לבנות ברמת גן, וקראנו לו משה אביב, לזכרו".