צילום: קלמן זברסקי
"אני מקווה שזה לא יהיה נחוץ, אבל וול סטריט צריכה עוד אסון"
בגיל 87, כשהיא בעיצומו של מאבק לשינוי שוק ההון האמריקאי, אחרי שהספיקה להיות אחת מעורכות הדין הראשונות בישראל, אחת המרצות הראשונות למשפט בארה"ב, הפרופסורית הראשונה למשפטים באוניברסיטת בוסטון ומהחוקרות המובילות במשפט פיננסי, אפשר להגדיר את תמר פרנקל כפורצת דרך, גם אם מעולם לא התיימרה להיות אחת כזו
"אנשים שמחזיקים בכסף של אחרים", כך מתארת פרופ' תמר פרנקל את תחום ההתמחות שלה. והמציאות שנחשפה בשנים האחרונות בתחום הזה היא שהאנשים שמחזיקים בכסף של אחרים - בנקאים, סוחרים, ברוקרים - חושבים בעיקר איך לקבל בעצמם נתח כמה שיותר גדול מכספם של האחרים. בניסיון לשנות את המציאות הזאת, פרנקל נמצאת כיום בחזית מאבק לשינוי פני שוק ההון בארצות הברית על ידי הידוק הדרישות המוטלות על ברוקרים לניירות ערך, כך שהם יהיו מחויבים בחוק לדאוג לאינטרסים של הלקוחות. לכאורה, זו דרישה מתבקשת. אלא שהיא עומדת בסתירה להלך הרוח שמשל בשווקים בעשורים האחרונים, ובעיקר עשויה להפריע לתעשיית הפיננסים לגרוף הרבה מאוד כסף.
פרנקל - שאותה הגדיר לאחרונה הפרסום המשפטי המוביל "Lawdragon" "המאסטר המשפטי של ניהול הכספים בארצות הברית" - אינה לבד במערכה. היא נמצאת בה לצד דמויות כמו פול וולקר, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי בשנות השמונים; המשקיע המיתולוגי ג'ון בוגל, מייסד חברת קרנות הנאמנות ונגארד; וגם חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן. יחד איתם וענקים אחרים מתחום הפיננסים ומהאקדמיה, פרנקל מנהלת בחודשים האחרונים קמפיין ציבורי שמטרתו להביא את הרשות לניירות ערך לעשות את הדבר הנכון: לדאוג שעל מי שמוכר מוצרים פיננסיים תוטל חובת הנאמנות ללקוחות. וזה לא קל.
"אף שהם נותנים עצות, אף שהם מוכרים משהו מאוד מורכב, יש מלחמה עצומה כעת נגד הניסיון להפוך ברוקרים לנאמנים של הלקוחות שלהם", אומרת פרנקל. "אתה לא יכול לדמיין כמה כסף נשפך לקרב הזה. אותו הדבר נכון גם בעניין הניסיון של משרד העבודה האמריקאי להדק את הפיקוח על מי שמייעץ לפנסיונרים. בממשל מפחדים כי יש מיליוני אנשים לפני פרישה, שמישהו מתקשר אליהם ואומר: 'זה כל מה שאתה מקבל? אני יכול לתת לך מיליון יותר'. והם הולכים על זה, ומפסידים הכל. ואז מה תעשה? לכן משרד העבודה רצה להדק את הרגולציה. אני יודעת את זה כי הם דיברו איתי. היו להם תקנות חדשות שהם נאלצו למשוך, כי הלחץ היה כל כך חזק. קשה לדעת, אבל יכול להיות שהדרך היחידה שבה הדברים ישתנו היא בעקבות אסון נוסף, נפילה שהיא כמו 1929. אני מקווה שלא. אולי אני קיצונית, אבל זו אפשרות".
לא שייכת לשום מקום
המאבק הנוכחי למהפך באופיו של שוק ההון האמריקאי, שאותו מנהלת תמר פרנקל בעשור התשיעי לחייה, הוא רק הפרק הנוכחי בקריירה חובקת יבשות בת עשרות שנים, שבמהלכן ניצבה פרנקל בחזית עולם המשפטים כמשתתפת פעילה בכתיבת פרק אחר פרק של היסטוריה בהתהוות. פרנקל היתה מעורכות הדין הראשונות בישראל ושירתה במשרד המשפטים בימיו הראשונים, עוד כששכן בשרונה בתל אביב. לאחר מכן, בעולם האקדמיה הגברי בארצות הברית, היא היתה האשה הראשונה שמונתה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת בוסטון - וגם לחלוצה בחקר הרגולציה הפיננסית. אלה הישגים מרשימים, שפרנקל זכתה עליהם להוקרה רשמית. אבל כשהיא מגוללת את הפרקים האלה בקריירה שלה, היא מפרטת אותם כבדרך אגב, כמי שרק היתה במקרה במקום הנכון בזמן הנכון, שקועה בעבודת היומיום.
כיום, בגיל 87, פרנקל עדיין מלמדת קורסים וסמינרים באוניברסיטת בוסטון, שבהם היא נוברת בקרבי הכללים שלפיהם מתנהלת תעשיית הפיננסים: חוקי נאמנות, רגולציה של קרנות נאמנות, איגוח - כל אותם נושאים שהיו נותרים עלומים אלמלא המשבר. למעשה, פרנקל היא זו שכתבה את מורי הנבוכים הקלאסיים בנושאים האלה בדיוק, כרכים בני אלפי עמודים שמצויים בכל משרד עורכי דין אמריקאי בתחום. היא אף הוכתרה לאחת מ־500 עורכי הדין המובילים באמריקה בזכות מחקריה על ניהול כספים.
את הקריירה האקדמית שלה התחילה פרנקל באוניברסיטת בוסטון ב־1968, שם היתה כאמור המרצה הראשונה למשפטים. במהלך הקריירה הארוכה שלה היא לימדה בין היתר גם בהרווארד, באוקספורד ובאוניברסיטת טוקיו, וייעצה לרשות האמריקאית לניירות ערך, כמו גם לרפובליקה העממית של סין. אבל את צעדיה הראשונים בעולם המשפטים היא עשתה בגיל 16 בירושלים, בבית הספר למשפטים של המנדט הבריטי. היא סיימה את הכשרתה מוקדם מדי, בגיל 22, שבו טרם יכלה לקבל הסמכה לעורכת דין. כשהגיעה לגיל המתאים, 23, כבר קמה המדינה, והיא היתה לאחת מעורכות הדין הראשונות בישראל.
בנעוריה פרנקל בכלל התאמנה להיות פסנתרנית, עד שבסופו של דבר בחרה בנתיב המשפחתי. אביה, אלעזר הופמן, היה מעורכי הדין הראשונים בארץ, וכיהן לתקופה קצרה כנשיא הראשון של אגודת עורכי הדין. "סבא שלי היה רב, שזה גם משפטים במידה מסוימת. זה לא היה זר לי ולכן הלכתי לתחום הזה", היא מספרת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". רבים מהאנשים שפגשה בשנותיה הראשונות במקצוע הפכו ברבות השנים לחלק מהאליטה המשפטית של ישראל. על ספסל הלימודים בירושלים היא פגשה בין היתר את חיים צדוק, לימים שר המשפטים, שאז עדיין עבד כשוטר. אחרי כמה שנים צדוק גם היה הבוס שלה לתקופה קצרה במשרד המשפטים הצעיר, ששכן אז בשרונה בתל אביב.
פרנקל, ילידת תל אביב שגדלה באלנבי פינת רוטשילד ולמדה בגימנסיה הרצליה, התגלגלה למשרד המשפטים מסיבות פרוזאיות. "חיים צדוק (שהיה אז המשנה ליועץ המשפטי) וחיים הרמן כהן (אז המנכ"ל ולימים שופט בית המשפט העליון), וגם השר פנחס רוזן - אף אחד מהם לא היה מישראל. שפתם הראשונה לא היתה עברית. אז אמרו לי: 'בואי, אנחנו צריכים מישהו שעברית זו שפתו'", היא מספרת. "אחר כך גם שכרו עורך מהעיתון 'דבר', שלא היה עורך דין, אבל הוא היה זה שהמציא את המונח 'היטל עינוגים', וגם צירופי מילים כמו 'מוחזק וראוי', שהוא לקח מהתלמוד. חסרות היו מילים, ואנחנו הסתכלנו הרבה על התלמוד. עבדתי שם עד שהם עברו לירושלים".
אחרי שעזבה את משרד המשפטים פרנקל הצטרפה לאביה במשרד עורכי הדין שלו בתל אביב. היא היתה אחראית, בין היתר, על הטיפול באדמות שכונת צהלה, שהוקמה אז כדי לשמר אנשי קבע בצבא. עם מות אביה עבר ניהול משרד עורכי הדין לידיה, אבל לאחר כמה שנים, ובעקבות נסיבות אישיות שהיא מסרבת להרחיב עליהן, החליטה לנסוע להיות חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.
"באתי הנה ב־1963 כדי לשהות כאן תשעה חודשים, אבל אז התחתנתי, והבינותי שאשאר", היא מספרת. "אז נרשמתי לתואר שני במשפטים ובהמשך לדוקטורט. לא יכולתי להביא כסף מהארץ, ולא יכולתי אפילו להוציא 10 סנט עבור עיתון, אבל לא היה אכפת לי. בתקופה ההיא נפתח בפניי עולם שלם, עשיר מאוד אינטלקטואלית. הייתי כמו שיכורה".
פרנקל מספרת שהמשיכה לשמור על קשר עם ישראל, "וכל עוד אמי היתה בחיים הייתי שם כמו שעון, כל שישה חודשים". יש לה עדיין קרובי משפחה בארץ, היא אומרת, "אז יש קשר ומדי פעם בפעם אני באה. אבל אם אתה שואל לאן מישהו כמוני שייך, התשובה היא לשום מקום". שני ילדיה של פרנקל ומשפחותיהם חיים בארצות הברית.
אז שמו אותי במרתף, אז מה
במסגרת פעילותה בארגון מפגשים של איגוד עורכי הדין היהודיים פגשה פרנקל כמה מענקי המשפטים של המאה ה־20: לואי לוס, שנחשב לאבי חוק ניירות הערך המודרני; דיוויד קייברס, דקאן בית הספר למשפטים בהרווארד במשך שני עשורים; והלורד אלפרד דנינג, מגדולי שופטי בריטניה. בהרווארד למדה אצל הל"א הארט, מגדולי הפילוסופיה של המשפט. אבל המעבר לארצות הברית היה כרוך לא רק בשיכרון אינטלקטואלי, אלא גם במפגש עם ההבדלים התהומיים בין התרבויות של ישראל הקטנה וארצות הברית הגדולה. "עם כל הוויכוחים שהיו וכל הצעקות שהיו, היתה בישראל הרגשה שאחד הוא בשביל כולם, וזה היה משהו מיוחד. היתה תקופה שבה יכולתי ללכת בתל אביב בשתיים בלילה ואם הייתי נותנת צרחה עשרת אלפים איש היו יוצאים לשאול 'מה קרה, מה הבעיה?'. ואז באתי הנה וראיתי שאיש רץ אחרי אשה עם סכין באמצע הלילה ואנשים עמדו בחוץ, בניו יורק, ואף אחד אפילו לא צלצל למשטרה, והאיש הרג אותה. אני קיבלתי שבץ. כל הגישה היתה שונה".
והיו עוד הבדלים בין ישראל, שהיתה מדינה שוויונית יחסית ונשים כיהנו בה כפרקליטות ושופטות, לבין ארצות הברית, שנמצאה אז בתחילת מהפכת זכויות האזרח ושחרור האשה. בתור המרצה הראשונה למשפטים באוניברסיטת בוסטון, ומבלי שתכננה זאת, הפכה פרנקל עצמה לחלק מהמהפכה הזאת. ב־2007 צוינה תרומתה למאבק כאשר נבחרה לאחת מ"חלוצות הדרך בעולם המשפטים" על ידי לשכת עורכי הדין האמריקאית.
איך זה היה להיות אשה בבית הספר למשפטים באותה תקופה?
"זה תלוי מה האשה רוצה. לו המטרה שלי היתה להיות 'one of the boys', חלק מהקבוצה, להיות בכל מיני ועדות ולקבל החלטות ניהוליות, אז זה היה קשה מאוד. אבל אני לא רציתי שום דבר כזה, עד היום. עכשיו דוחפים אותי לוועדות לפעמים, אבל אני לא רציתי את זה. מה שאני רציתי הוא ללמד, ללמוד ולכתוב. אז כשהושיבו אותי במרתף של הספרייה, ונתנו לי שם חדר די יפה, לא היה לי אכפת. היה לי דווקא נוח מאוד, מפני שאז יכולתי להחזיק את כל הספרים שלקחתי בלי להחזיר אותם למקום. אבל בשביל אחרים, בייחוד בשביל נשים, זה היה ביזיון נוראי.
"היו למרצים האחרים מחשבות שקשה לתאר. הם חשבו שאם הם יגידו 'damn' אני אתעלף. אבל אני באתי ממקום שהם לא הכירו; הם לא שמעו את הקללות הערביות, ואני ידעתי ערבית. כך שהם למדו משהו, ואני למדתי משהו. אני למדתי שלא אכפת לי, אבל שיש גבול, ואילו הם למדו שמינו אשה וכלום לא קרה. ועדיין, בארצות הברית זה הלך לאט מאוד. הנשים עצמן חשבו שאם את עורכת דין אז לא תתחתני, ואפילו אם תתחתני בטח לא יהיו לך ילדים. לי היה תינוק, והיה לי בית יפה מאוד, והזמנתי אליי הביתה. פתאום הם ראו שזה אפשרי, זה בא בחשבון. זו היתה תרבות שהכניסה את האשה לתוך קופסה ושטאנץ, ואני באתי עם שטאנץ אחר לגמרי. אז היה לי במידה רבה קל יותר מאשר לאמריקאיות".
ועם זאת, כפי שהיא עצמה מדגישה, פרנקל לא שברה את כל הדפוסים. כשהחלה ללמד בבוסטון, היא מספרת, "הדקאן שאל כמה כסף אני רוצה. במוחי היתה טבלת שכר קבועה, כי כך זה היה בישראל, אבל בעצם הוא שאל על כמה אני רוצה להתמקח. ולא עלה בדעתי שהם מתמקחים. אחר כך הוא הסביר לי: 'תדעי שאחרים מקבלים יותר, אבל בעלך עובד אז אתם צריכים פחות. הגבר ההוא יש לו אשה שהיא בבית, אז הוא צריך יותר כסף'. הואיל וזה לא היה כל כך חשוב לי, אפילו לא שמתי לב. לקח אולי 35 שנה או יותר, ופתאום קיבלתי העלאה עצומה. למה? כי בא נשיא חדש, והוא החליט בפרינציפ לאזן את התשלומים".
סוחרים בהבטחות ובסיכונים
בתקופה שבה החלה פרנקל ללמד באוניברסיטת בוסטון כבר היו פרופסוריות למשפטים בארצות הברית. "בהרווארד", היא מספרת, "היו שתיים־שלוש נשים כבר אז. אבל הן לימדו נושאים 'נשיים'. זאת אומרת חוקי משפחה, תכנון ירושה, מסוג הדברים האלה. ואני הייתי מעוניינת בדיני תאגידים, בפיננסים. ומשום מה זה נחשב לתחום גברי. אני חושבת שהסיבה שזה היה גברי קשורה לכסף, לעובדה שההתמחות בתחום הזה הכניסה הרבה יותר".
בדיעבד, פרנקל נכנסה לתחום הפיננסי בתקופה שבה חלו בו תהפוכות רבות. אחרי עשורים של אינפלציה נמוכה, עליית מחירי האנרגיה והסחורות בשנות השבעים גרמה לזינוק באינפלציה בארצות הברית, ובמקביל גם שוק ניירות הערך החל לעלות. ההתפתחויות האלה הביאו למחול שדים בשוק ההון האמריקאי: כל הגופים בשוק החלו לחפש אפיקים מכניסים יותר, תוך שהם יוצרים סבך רגולטורי. חברות ביטוח, למשל, החלו להציע מוצרים חדשים שמבוססים על השקעה במניות, ולא היה ברור מי בדיוק אמור לפקח עליהם. הקרב בנושא לקח 12 שנה, והגיע עד לבית המשפט העליון. זה בדיוק היה גם הנושא שעליו בחרה פרנקל לכתוב את הדוקטורט שלה. "זאת היתה שאלה מאוד מסובכת. היה צריך לדעת גם ביטוח, גם ניירות ערך וגם קרנות נאמנות". פרנקל מספרת כי גילתה שהיא לא מבינה באף אחד מהתחומים, אבל המחקר שלה הפך אותה בסופו של דבר למומחית בכולם.
התהפוכות בשוק דחפו קדימה גם נשים אחרות שעבדו בתחומים הרדומים של התעשייה: "את העבודה הזאת צריך לדעת, אי אפשר לעשות סתם בולשיט, וכאשר קרנות הנאמנות גדלו פתאום לטריליונים של דולרים, הלקוחות רצו מישהו שבאמת מבין, לא מישהו שהולך ללמוד על הגב שלהם. והנשים הן אלה שהיו שם קודם והבינו את התחום. כך צצה פתאום קבוצה של נשים שהיו 'money makers', הפכו לשותפות, ועד היום יש להן עמדה. אותו דבר קרה אחר כך עם תחום המס".
בינתיים תעשיית הפיננסים לא הפסיקה לצמוח, ובדרך בלעה חלק גדול מהמשק האמריקאי. "כיום בערך 20% מהכלכלה האמריקאית היא תיווך פיננסי. זה כפול ממה שהיה לפני 30 שנה. ו־20% זו כמות אדירה של משהו שלא מפיק שום דבר. התיווך הזה הוא למעשה מסחר בהבטחות. אנחנו קוראים להן נכסים וסוחרים בסיכון שלהן, אבל כפי שאני אומרת לתלמידים שלי, אלה רק הבטחות, הבטחות לשלם או לקנות. יש לנו עכשיו הרבה מתווכים בסוג הזה של סיכון, או הבטחות, אבל זה לא משהו יצרני. המתווכים חושבים שמשום שהם יעילים הם חשובים לפריון, אבל אם יש לך יעילות ואין לך פריון, אז היעילות עצמה היא אפס. זה כמו דרך יפה שאף אחד לא נוסע עליה. יש לנו דרך יפה והוצאנו עליה הרבה כסף, ואף אחד לא נוסע עליה. הרי הדרך צריכה להוביל לאנשהו".
תרבות של חוסר אמון
אבל השינוי שקרה בתקופה הזאת לא קשור רק בגודל התעשייה הפיננסית, אלא גם בתפיסה בסיסית שהשתנתה - ובעיקר בראייה שיש להפקיד על הכלכלה, עד כמה שאפשר, את היד הנעלמה של כוחות השוק. עבור פרנקל, מדובר בשינוי הרה אסון, שהביא לשחיקה ברכיב הקריטי כל כך בכלכלה: האמון. "אני חושבת שמה שגרם לשינוי היה התיאוריה שהשוק יפתור את כל הבעיות, שכל מה שאתה צריך זה תחרות ואין צורך בממונה על הגבלים עסקיים, למשל". הרעיון הזה, על פי פרנקל, מתעלם מהמציאות בפועל, שהיתה גורמת לאדם סמית להתהפך בקברו. "בעצם", היא מסבירה, "אין כיום את אותה תחרות שאנחנו מדברים עליה, כי כשמדברים על שוק חושבים בדרך כלל על הרבה מאוד משתתפים קטנים, שהשיפוט המשולב שלהם יכול להפיק מחיר טוב ואמין. אבל בשוק הפיננסי של היום משתתפים בעיקר שחקני ענק ששולטים בכסף של הרבה מאוד אנשים. לכן השיפוט של השוק הוא של קבוצה קטנה של אנשים ששולטת על מיליארדים".
את הבעיה העמוקה עוד יותר מזהה פרנקל, כאמור, בנורמות שגישת השוק החופשי הביאה איתה, ובעיקר בשחיקה באמון בין המשתתפים בכלכלה. על השינוי הזה, ועל ההידרדרות בנורמות של העולם העסקי בארצות הברית, היא התריעה עוד ב־2006, בספר הראשון שכתבה לקהל הרחב ("Trust and Honesty"), שבו קבעה שהכלכלה האמריקאית מצויה בפרשת דרכים. "תחום הכלכלה מניח שאנשים הם אנוכיים", אמרה אז בראיון לכבוד צאת הספר, "ולכן כל אחד צריך לדאוג לעצמו אל מול חוסר היושר האפשרי של זה שמולו. זוהי סביבת השוק. אבל אם אנחנו מניחים שרוב האנשים הם אנוכיים, זו הופכת להיות התרבות שלנו - תרבות של חוסר אמון". פרנקל הוסיפה אזהרה: "לחוסר אמון וחוסר יושר יש מחיר. אם נמשיך באותו נתיב, נשלם עוד ועוד על חוסר היושר הזה. ניצור שירותים מפוקפקים ומוצרים מפוקפקים בקצב גובר. עלות חוסר היושר היא או שהמחירים עולים או שהאיכות יורדת". כיום, בדיעבד, מחיר הסרת הפיקוח מהשווקים ברור.
"מה שקרה", מוסיפה פרנקל עכשיו, "הוא שכאשר אתה הופך מוסד לשוק, אתה משנה גם את התרבות. מוכרים, בהגדרה, הרי לא בדיוק אומרים תמיד את כל האמת. ואחת הסיבות היא שהם לא מסכנים נכסים שלהם, וכל מה שהם רוצים הוא למכור כמה שיותר, ולא חשוב מה. מה שראינו כאן בתהליך האיגוח (מכירת המשכנתאות על ידי בנקי ההשקעות בצורת איגרות חוב - א"פ) הוא פשוט נוראי. בא מוכר לאנשים שלא ידעו לקרוא ולכתוב, ואמר להם 'אתם יכולים לקבל הלוואה ולקנות בית ורהיטים. אם אתה מרוויח 15 אלף דולר לשנה, אני אוסיף עוד אפס בסוף, ואז הכל בסדר'. הם עשו המון דברים כאלה. ואחת הסיבות לירידת האמון היא שבמכירה היה הרבה מאוד כסף, ולמוכרים לא היה שום דבר שיעצור אותם. ולמה לא היה שום דבר שעצר אותם? מפני שלדאבוני הרב אלה שעשו את הרגולציה האמינו שהשוק יטפל בזה".
אבל לא רק לווים שאינם יודעי קרוא וכתוב נפלו במשבר. גם בנקי השקעות ומשקיעים מוסדיים גדולים גילו בדיעבד שהמכשירים הפיננסיים הנוצצים שהם רכשו בשיא הבועה מהמהנדסים הפיננסיים של וול סטריט הם למעשה נכסים רעילים חסרי כל ערך. להגנתם טענו בנקאי ההשקעות שמכרו את אותם מכשירים כי האחריות מוטלת על הקונה, בוודאי כשהוא משקיע גדול ומתוחכם. עבור פרנקל, זהו לב העניין: "שווקים מבוססים על חוזים, והגישה היא שאתה ילד גדול ואתה צריך לבדוק דברים בעצמך; אני לא צריך להחזיק אותך, אני לא נאמן שלך. אף שאני יודע שאני מוכר לך זבל, ואני יודע שייצרתי זבל וקיבלתי כסף כדי ליצור אותו, אם לא שאלת אותי בדיוק נמרץ 'מה אתה מוכר לי', אז אתה בבעיה".
הכללים בשוק, אגב, אמורים למנוע מצב כזה. עסקאות פיננסיות, בוודאי עסקאות במיליארדים, מלוות במסמכי גילוי עבי כרס. "הקונה אמור לקבל את כל האינפורמציה, ומי שדואג לכך שהאינפורמציה תהיה מלאה הוא הרגולטור, הרשות לניירות ערך. אבל הרי הקונה לא רוצה לקרוא 20 עמודים של מילים שהוא לא מבין, ולכן מסמכי הגילוי לא שווים כלום. ומעבר לזה, כל המבנה לא טוב. המוכר בדרך כלל הרבה יותר גדול מהקונה. ואפילו אם הוא לא יותר גדול, הקונה לא יכול באמת לדעת מה קורה".
מכאן נולד המאבק של פרנקל ועמיתיה להפוך מעט את כיוון סיבוב הגלגל, בניסיון לצמצם קצת את מגמת ההישענות על השווקים. בתחילת מרץ נרשמה התקדמות במאבקם, כאשר הרשות האמריקאית לניירות ערך הודיעה שתבחן את האפשרות ליצור "תקן נאמנות", שיחייב את הברוקרים לשרת את האינטרסים של לקוחותיהם. אבל תקן כזה, פרנקל יודעת היטב, הוא בבחינת הכרזת מלחמה, ולמלחמה הזאת יש חזיתות נוספות. אחת מהן היא המאבק להפרדת הבנקאות הרגילה מבנקאות ההשקעות - מהלך שנועד למנוע מהבנקאים להמר בפיקדונות הלקוחות שלהם. את נס הדגל במאבק הזה נשא פול וולקר, הנגיד לשעבר, ולכן התקנה שאמורה למנוע מהבנקים להמר בכספי המפקידים קרויה על שמו: "כלל וולקר".
"המטרה של בנק היא לקבל כסף ולהלוות", מסבירה פרנקל. "אבל מה שהם התחילו לעשות זה לקבל כסף לא רק מהמפקידים אלא גם ממשקיעים. אם אתה מקבל כסף ממשקיעים אתה צריך להרוויח כסף כדי להחזיר להם. ואיך אתה מרוויח? על ידי זה שאתה לוקח את הכסף מהמפקידים וסוחר בו. אתה לא מלווה אותו, אתה סוחר בו. 'כלל וולקר' אומר רק דבר אחד: 'אל תסחר בכספים האלה'. אתה ראית שזה עבר? אני לא. זו מלחמה, וכלל וולקר הולך למות".
מהנשיא גרנט עד ברני מאדוף
הקו המקשר בין רבים ממחקריה של פרנקל הוא סוגיית האמון, והשאלה כיצד אפשר להבטיח את קיומו בעולם הפיננסים. אבל בעשור האחרון היא עסקה רבות דווקא באופן שבו אפשר לנצל אמון, או לזייף אותו. פרי המחקר הזה הוא "חידת הונאות הפונזי" ("The Ponzi Scheme Puzzle") - ספר שהוציאה בשנה שעברה, ובו היא מתעדת עשרות רבות של הונאות פונזי, שבהן כספי המשקיעים החדשים מממנים את המשקיעים הוותיקים, עד לקריסה הבלתי נמנעת. ההונאות האלה, מסתבר, קיימות מאות שנים: כבר יוליסס ס' גרנט, נשיאה ה־18 של ארצות הברית, נפל קורבן להונאה כזאת ב־1881, שנים רבות לפני הונאת הפונזי המפורסמת של ברני מאדוף.
הונאות הפונזי, כותבת פרנקל, יכולות ללמד אותנו "על טבע האדם, החברה שלנו, ועלינו עצמנו". גם הפתרון שלה להתמודדות עם הונאות כאלה נשען בחלקו על מודעות עצמית, והיא חותמת את הספר בהמלצה המוכרת עוד מימי יוון העתיקה, "דע את עצמך": "אנשים צריכים להסתכל על עצמם ולראות אם יש להם נטייה להיתפס לדברים כאלה. לכל אחד יש חולשות, והשאלה היא אם אנחנו מכירים בהן, כי אז אנחנו יכולים גם למנוע אותן", היא כותבת.
אבל המפתח האמיתי להימנעות לא רק מהונאות פונזי אלא מלקיחת סיכונים מופרזת בכלל תלוי לא רק ביחידים, אלא בחברה בכללותה. "הרבה תלוי בתרבות, והתרבות תלויה בהרבה מקרים בהנהגה ובדוגמה שהיא נותנת", היא אומרת. "איך נשנה דברים לטובה? זה מתחיל ונגמר בהנהגה. אם המנהיג חי בצניעות, אז אנשים לא יחלמו לקבל מיד מיליונים. אני לא מאמינה שאנשים יכולים ללכת רק בעקבות מנהיג שהוא שונה לחלוטין מהם, שחי בפאר. אני חושבת שהם יכולים להזדהות עם בן אדם שהוא אחד משלנו. אני חושבת שרבין היה כזה, ועד היום אני מצטערת עליו".
פרנקל גם מתמקדת במה שהיא קוראת לו "הכוח המשחית בדברים קטנים". למשל הגרלות לוטו. "ארצות הברית מלאה עכשיו בהגרלות. אנשים קונים לוטו בהמון כסף בכל שבוע, ולפעמים יותר מפעם בשבוע. נכון שהכסף הולך למטרה טובה, אבל אתה מכניס את הציבור למצב שבו אתה אומר להם: 'תקנו משהו בדולר, ותקבלו 2 מיליון'. נכון שהסיכוי לזכות קטן מאוד, ובכל זאת המטרה היא לקבל 2 מיליון בעד דולר אחד, בלי לעשות שום דבר. וזה משחית.
"יש דבר שנקרא מדרון חלקלק. יש עבירות קטנות, כמו לקחת מהמשרד עט. זה כלום, נכון? אבל אם זה ממשיך אתה יכול לקחת יותר, ואז מגיע הרגע שאי אפשר לחזור ממנו. לכן השאלה היא מה לעשות עם הדברים הקטנים. קח למשל עורך דין צעיר שמגיע למשרד גדול, ואומרים לו שהוא צריך להגיע ל־3,000 שעות חיוב בשנה. הוא לא מצליח, חסרות לו שבע שעות. מה הוא עושה? הוא מדווח על 3,000 שעות ומקווה שישלים אותן בשנה הבאה. ואז הוא לא מצליח, ואחרי כמה שנים הוא אפילו לא אומר לעצמו שישלים את השעות, הוא פשוט מדווח על 3,000. איך אתה ניגש לפתור את הבעיה הזאת? אפשרות אחת היא מראש לא להגדיר לו מכסה של 3,000 שעות, שזה מספר לא ריאלי ודוחף אנשים לעשות דברים לא נכונים. אותו דבר עם הלוטו. הסיכוי לשים מעט ולהרוויח הרבה זה מצב שמתחנן למדרון חלקלק".
הרעיון הזה של המדרון החלקלק הוא גם הנושא שבו פרנקל רוצה לטפל בספר לימוד שהיא כותבת כעת, שנושאו הוא ציות בארגונים גדולים. "האתגר הוא לטפל בבעיה כשהיא עוד בחיתוליה. אם עורך הדין הצעיר מדווח על 3,000 שעות, אתה צריך למצוא דרך זולה לבדוק את זה. ואם אתה לא עושה את זה, מחר יהיו יותר דיווחי כזב. זה מה שצריך לחפש - לא את הדברים הגדולים, אלא את הדברים הקטנים. אני יותר ויותר מאמינה שלא צריך להסתכל על האסון כשהוא מסתיים אלא לחפש את זרעי המשבר בהתחלה".
15 תגובות לכתיבת תגובה