אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
השטחים הכבושים

השטחים הכבושים

בעולם שבו מדינות מתועשות אינן מצליחות להאכיל את כל תושביהן ומחירי המזון רק מאמירים, הפכו קרקעות חקלאיות במדינות עניות לסחורה לוהטת. שטחים נרחבים באפריקה, דרום־מזרח אסיה ודרום אמריקה כבר נמכרו לממשלות זרות ולתאגידי ענק, ומי שמשלמים את המחיר, כרגיל, הם התושבים המקומיים המגורשים מקרקעותיהם

04.04.2013, 09:11 | רחל בית אריה

מסדרון נקאלה הוא חבל ארץ מרוחק שמעטים שמעו עליו ורובנו מתקשים אפילו לנחש באיזו מדינה, או באיזו יבשת, הוא נמצא. אבל ייתכן שהפינה הנידחת הזאת במוזמביק תהפוך בקרוב לזירת אחד המאבקים הפוליטיים־כלכליים הגדולים של זמננו. מצד אחד ניצבות הכלכלה המבוססת של יפן והמעצמה העולה ברזיל, לצד ממשלת מוזמביק ושורה של משקיעים ספקולטיביים מוול סטריט ולונדון.

מולם נמצאים התושבים המקוריים של נקאלה: מיליוני חקלאים בעלי חלקות קטנות, שמגדלים מזון לצריכה אישית ולשווקים המקומיים על האדמה הפורייה ביותר בדרום היבשת. על רוב האדמה הזאת, 140 מיליון דונם, מתוכנן כעת פרויקט "פרו סוואנה", שבמסגרתו תימכר הקרקע לחברות יפניות וברזילאיות, שיסבו אותו לאזור חקלאות אינטנסיבית ליצוא - בעיקר ליפן, הסובלת ממחסור בשטחים חקלאיים וממחירי מזון מאמירים. כשתצא אל הפועל, תהיה פרו־סוואנה עסקת הקרקעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של אפריקה, ואולי של העולם כולו. "זה פרויקט עצום, שאפילו אנחנו בשטח לא לגמרי מבינים את מבנה ההשקעה שלו ומה הוא יכלול", אומר וסנטה אדריאנו, דובר ארגון האיכרים של מוזמביק שמוביל קמפיין מקומי נגד הפרויקט. כי בעוד שממשלת מוזמביק נלהבת מההשקעה הזרה המשמעותית כל כך, ומהללת את הפרויקט כדוגמה מושלמת לשיתוף פעולה מסוג חדש בין מדינות, תושבי מסדרון נקאלה חוששים ממה שיקרה להם בדרך. העסקה, הם אומרים, אינה כוללת אותם - לא כיושבים סביב שולחן הדיונים, לא כשותפים בקבלת ההחלטות, ובטח שלא כשותפים ברווח העתידי.

עד לפני שנים מעטות נחשבו האדמות של אפריקה לחסרות ערך מחוץ להקשר המקומי, אבל בחמש השנים האחרונות הן הפכו לסחורה לוהטת בשווקים העולמיים, כמו גם שטחים חקלאיים נרחבים בדרום אמריקה, אסיה, אוסטרליה ומזרח אירופה. לא מעט פעמים הצלחת ה"סחורה" הזאת באה על חשבון המעבדים המקוריים שלה, שמאבדים את אדמתם לטובת תאגידים בינלאומיים או ממשלות זרות. התופעה זוכה בשנים האחרונות לכינוי Land Grab, תפיסת או חטיפת אדמות, ומעוררת ויכוח סוער שמערב פוליטיקה, כלכלה, יחסים בין־גזעיים, ושדים רדומים מעידן הקולוניאליזם.

"עד לפני כמה שנים אדמה חקלאית לא נחשבה למשאב סחיר. לא היה בה עניין לאנשים מחוץ למדינה או לאזור המסוים שבו היא נמצאת", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרד פירס (Pearce), מחבר הספר "The Land Grabbers" שיצא בשנה שעברה. פירס הוא עיתונאי סביבתי שעבד עבור "הגרדיאן" וחיבר ספרים על משבר האקלים והידלדלות מקורות המים בעולם. ב־2008, הוא מספר, החל לשים לב לעוד ועוד דיווחים בתקשורת על עסקאות קרקעות בינלאומיות, על חברות ייצור מזון, תאגידים, מדינות ואפילו בנקים גדולים שרוכשים אדמות ראויות לעיבוד באפריקה, בדרום אמריקה, בעצם בכל היבשות פרט לאנטראקטיקה. "הביקוש, שנוצר בעיקר בגלל עליית מחירי המזון בעולם, השתלב במגמה נוספת, של הקלת הרגולציה על רכישת אדמות", מספרת שלמאלי גוטאל (Guttal), אחראית הפעילות בדרום־מזרח אסיה של ארגון "דגש על הדרום הגלובלי" (Focus on the Global South). "ברוב המדינות היו בעבר חוקים להגנת אדמות מדינה, אבל הדגש של קובעי המדיניות היום, בהשפעת מלווים בינלאומיים וקרן המטבע הבינלאומית, הוא על משיכת השקעות זרות". מגמת רכישת האדמות התגברה גם בגלל עליית מחיר הנפט, שדחפה בתורה את תעשיית הביו־דלק, עוד תעשייה שדורשת שטחי עיבוד נרחבים.

הרציונל מאחורי המגמה הוא פיתוח של אדמות שאינן מנוצלות ביעילות, קידום אזורים נחשלים, ובמקביל הורדת מחירי המזון באופן שיסייע לאזורים מוכי רעב. עליות מחירי המזון החדות שחווה העולם החל מ־2007 לא הטרידו רק את צרכני הקוטג' הישראלים: במדינות רבות היה להן אפקט מערער של ממש. הזרעים של האביב הערבי, למשל, נזרעו כבר אז, כשעשרות אלפי מצרים יצאו להפגנות במחאה על עליית מחירי הקמח ועל מצוקה מתמשכת של השכבות החלשות. השלטונות בסין נתקפו דאגה וחשש ליציבות המשטר לאחר שמחיר בשר החזיר האמיר, ובמקביל החלו מדינות עשירות במזומנים אך עניות בקרקע כמו סעודיה ודרום קוריאה לחפש אלטרנטיבות שיבטיחו את אספקת המזון לשטחן.  

איכרות בשדה באתיופיה. אלפי כפריים במדינה נעקרו מאדמתם והפכו לתושבי סלאמס חסרי רכוש , צילום: איי אף פי איכרות בשדה באתיופיה. אלפי כפריים במדינה נעקרו מאדמתם והפכו לתושבי סלאמס חסרי רכוש | צילום: איי אף פי איכרות בשדה באתיופיה. אלפי כפריים במדינה נעקרו מאדמתם והפכו לתושבי סלאמס חסרי רכוש , צילום: איי אף פי

בית המלוכה הסעודי הקים ב־2008 קרן מיוחדת שמימנה חברות חקלאיות, בעיקר באפריקה, כדי להבטיח מחירי מזון יציבים במדינה המדברית, וממשלת דרום קוריאה תמכה בעסקת ענק של חברת דייהו במדגסקר, שהיתה אמורה להפוך את האי הבתולי לספק חקלאי עצום על ידי שתילת דקלים לשמן ותירס על 13 מיליון דונם של יער ואדמת מרעה. עסקה זו עוררה מחאה כה חריפה במדגסקר עד שגרמה לנפילת הממשלה שם ב־2009, ובעקבות כך לביטול העסקה, תוך הטחת האשמות קשות בקוריאנים על "ניסיון לקולוניזציה מחדש" של מדינה אפריקאית עצמאית. זה לא מנע מג'ורג' סורוס, האיש שתמיד מזהה בזמן הזדמנויות השקעה מסביב לעולם, להכריז באותה שנה כי "אדמה חקלאית הולכת להיות אחת ההשקעות הטובות ביותר של השנים הקרובות".

וסורוס לא לבד בגישה זו. השקעה פיננסית באדמה חקלאית - או בעצם הימור על עליית ערכה - הפכה לטרנד בקרב הכרישים של וול סטריט, שכמה מהם קנו אדמות בדרום סודן, למשל. לפי הערכה של ארגון אוקספם איבדה המדינה החדשה כ־10% מהקרקע שלה עוד לפני שהוקמה, בעסקאות שנרקחו עם ממשלת המחוז תוך כדי המלחמה בסודן. במדינה אפריקאית נוספת, ליבריה, הארגון מעריך שכ־75% מהשטח כבר נמכר או נחכר למשקיעים זרים, לא רק לפרויקטים חקלאיים אלא גם למכרות ומיזמים אחרים. במוזמביק, מספר אדריאנו, עוד לפני שפרויקט פרו־סוואנה יצא לדרך, איכרים מקומיים מקבלים הצעות ממשקיעים שמעוניינים לקנות חלקות כהשקעה, כדי למכור אותן אחר כך ליפנים ולברזילאים.  

שדה מלונים בסנגל. ההשקעות הגדולות ביותר נעשות באפריקה , צילום: איי אף פי שדה מלונים בסנגל. ההשקעות הגדולות ביותר נעשות באפריקה | צילום: איי אף פי שדה מלונים בסנגל. ההשקעות הגדולות ביותר נעשות באפריקה , צילום: איי אף פי

הקרקע נמכרת, האוכלוסייה מתפזרת

פירס קרא על ההתפתחויות האלה, שלדבריו סוקרו בתקשורת המערבית בעיקר מרחוק, והחליט לצאת לשטח ולבדוק את המגמה ואת השפעתה על קהילות מקומיות. בספרו הוא מתאר פרויקטים מוצלחים, אבל גם רבים שננטשו באמצע בגלל חוסר יעילות או התנגדות מקומית, ובעיקר מקרים רבים שבהם הדאגה לכיסה של הצרכנית מעבר לים באה על חשבון המחזיקים המקוריים בקרקע, שהם במקרים רבים התושבים העניים ביותר על פני כדור הארץ. הוא מתאר ביקורים באזורים מרוחקים של אתיופיה, שבהם אלפי תושבים נעקרו מאדמתם בלא שהוצעה להם אלטרנטיבה והפכו לתושבי סלאמס חסרי רכוש, ובאזורי יער בקניה שבהם חקלאים לשעבר שפונו מתגוררים למעשה במחנה סגור, ושומרים חמושים מונעים מהם לעזוב אותו מחשש שינסו לחזור לכפרים המקוריים שלהם.

"חיפשתי בעיקר מקרים שבהם ממשלת המדינה ביצעה את העסקה בניגוד לרצון התושבים המקומיים", הוא מסביר, "אפשר לומר שממשלות הן בעצם חוטפות האדמות האמיתיות. ברוב מדינות אפריקה, כאשר הן קיבלו עצמאות האדמות הולאמו והפכו לאדמות מדינה (בדומה למצב בישראל - רב"א). זה נתפס בזמנו כאקט אגליטרי, שבא להיטיב עם האוכלוסייה, אבל היום זה הפך לבעיה כי לאיכרים אין שטרי בעלות על הקרקע שלהם, גם אם הם יושבים שם מאות שנים, ולכן קל לפנותם.

פירס. "ממשלות הן בעצם חוטפות האדמה האמיתיות" פירס. "ממשלות הן בעצם חוטפות האדמה האמיתיות" פירס. "ממשלות הן בעצם חוטפות האדמה האמיתיות"

"נוצרה כמעט בהלת אדמות, בדומה לבהלה לזהב בעבר", הוא ממשיך. "חברות קונות במהירות, לעתים כלל מבלי שראו את הנכס, מה יש על הקרקע ומי יושב שם. הרי אין היום באמת קרקעות לא מעובדות בעולם - אלה כמעט תמיד שטחים שיש בהם עיבוד לא אינטנסיבי או מרעה של תושבים מקומיים. כשחברות החלו לגלות את הבעיה הזאת חלקן התחילו להכניס לחוזים עם הממשלות סעיף שקובע כי האדמה תימסר נקייה מאנשים".

"בדרך כלל חברות לא נכנסות לאזורים שמעובדים בצורה מסודרת", מתאר את הדברים מצד הרוכשים דן דבוסקין, מבעלי החברה הישראלית אגרו־פרוג'קט, שמכינה הערכות וסקרי היתכנות עבור משקיעים במגזר החקלאי. הוא גם אומר שאינו מכיר מקרים של פינויים בכוח הזרוע. "אני לא אומר שזה לא קיים, אבל אני לא נתקלתי במקרים כאלה".

"לפעמים נמצאים בשטח אנשים שלא קיבלו חזקה מסודרת על הקרקע אבל לא גירשו אותם, והם מעבדים שטחים קטנים מאוד, כשהשטח נמסר לחברה לצורך פיתוח מוצאים שם פתאום חקלאים, וזה הופך לבעיה של החברה, שמשכנעת אותם לעבור תמורת פיצויים. בחלק מהמקרים מציעים להם עבודה בפרויקט. צריך לזכור שאלה פרויקטים שיוצרים הרבה מאוד משרות, ולכן מדינות מעוניינות בהם".

מה היקף הפיצויים המשולמים בדרך כלל?

"כמה מאות דולרים, לא משהו שמשפיע על ההחלטה להשקיע בפרויקט".

בקמבודיה עוקבת גוטאל מקרוב אחרי התוצאות של בהלה דומה לקרקע בדרום־מזרח אסיה. בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" רגע לפני נסיעה נוספת לאזורי הכפר של קמבודיה, שם מנסה הארגון שלה לשקם קהילות וכפרים שפונו, היא מסבירה מה קורה לקהילה כשפרויקט חקלאי שאפתני יוצא לדרך. "בצפון קמבודיה חכרה שותפות קמבודית־תאילנדית מהממשלה מאות אלפי דונם כדי להקים מטע גדול של קנה סוכר ליצוא לאירופה. לחלק מאנשי הכפר שעמד בדרך הוצעו פיצויים נמוכים והם הסכימו לקבלם והסתלקו, לאחרים פשוט שרפו את הבקתות. תהליך הפינוי היה אלים מאוד, וחלק מהקהילה הזאת יושב בחלק אחר של היער", היא מספרת בטון לקוני, ענייני. החלק האחר של היער, היא מוסיפה, הוא אזור זרוע מוקשים שנותרו מהמלחמות שקרעו את קמבודיה. "הם לא יכולים לעבד את האדמה שם כי זה מסוכן, אז יש כאלה שמנסים למצוא עבודה בעיר, יש כאלה שעזבו לתאילנד ומנסים למצוא עבודה שם. הקהילה התפרקה לגמרי ואנשים לא יודעים לאן שכניהם עברו. הסיפור הזה חוזר שוב ושוב בקמבודיה, והמספרים של מה שאנחנו קוראים לו 'אוכלוסייה צפה' הולכים ועולים". מעבר לפגיעה האנושית, היא מוסיפה, המגמה הזאת תורמת לחוסר יציבות במדינה שהמערכת השלטונית שלה עדיין שבירה ומנסה להתאושש מתקופת האימים של החמר רוז'. והגירה המונית של מחפשי עבודה קמבודים, בתורה, גורמת לבעיות גם בתאילנד השכנה.

גוטאל. "להפוך מים ואדמה למוצרים זה מטורף" , צילום: איי אף פי גוטאל. "להפוך מים ואדמה למוצרים זה מטורף" | צילום: איי אף פי גוטאל. "להפוך מים ואדמה למוצרים זה מטורף" , צילום: איי אף פי

לא תופעה חד־כיוונית: כולם קונים מכולם

ההשקעות הגדולות ביותר נעשות באפריקה, שכבר ב־2009 הזהיר האיחוד האפריקאי כי היא מאבדת שטחים נרחבים למשקיעים זרים, אבל רכישת האדמות מתרחשת כיום בכל מקום, ומערבת מדינות מפותחות ומתפתחות גם יחד, כך שכבר לא מדובר בהליך חד־כיווני של השקעה אירופית באפריקה. סעודים ומצרים קונים אדמות במדינות שמדרום לסהרה. סין מגדלת סויה בברזיל, אבל גם מקימה חוות כבשים באוסטרליה ומנסה להיכנס לארצות הברית ולקנדה. ברזיל מחפשת חוות במוזמביק, סינגפור קונה בקמבודיה ובסרי לנקה, הודו סורקת את אתיופיה וליבריה, ארצות הברית מגדלת בארגנטינה וברוסיה, ואפילו חברות ישראליות מנסות להיכנס לפרויקטים של גידול חקלאי בקולומביה, אתיופיה ומדינות אחרות.

היקף רכישת הקרקעות הגלובלית אינו ברור, והנתונים לגביו שנויים במחלוקת עזה. הם נעים מהערכה שמרנית של 320 אלף קמ"ר (כמעט כשטחה של גרמניה), שפורסמה במחקר באוניברסיטה הפוליטכנית של מילאן בינואר, ועד הערכת ארגון אוקספם, שפירס מסתמך עליה בספרו, שלפיה 2 מיליון קמ"ר של אדמה מעובדת נמכרו מחוץ למדינת המוצא שלהם - יותר מכל השטח המעובד של ארצות הברית.

איכר כורת קני סוכר בקמבודיה. בצפון המדינה חכרה שותפות קמבודית־תאילנדית מהממשלה מאות אלפי דונם כדי לגדל סוכר לאירופה. תושבי האזור פונו בכוח והועברו לאזור זרוע מוקשים , צילום: איי אף פי איכר כורת קני סוכר בקמבודיה. בצפון המדינה חכרה שותפות קמבודית־תאילנדית מהממשלה מאות אלפי דונם כדי לגדל סוכר לאירופה. תושבי האזור פונו בכוח והועברו לאזור זרוע מוקשים | צילום: איי אף פי איכר כורת קני סוכר בקמבודיה. בצפון המדינה חכרה שותפות קמבודית־תאילנדית מהממשלה מאות אלפי דונם כדי לגדל סוכר לאירופה. תושבי האזור פונו בכוח והועברו לאזור זרוע מוקשים , צילום: איי אף פי

"למרבה הצער, אין מאגר נתונים רשמי בנושא מכירת אדמות. זו תופעה שמטבעה אינה מתרחשת בשקיפות", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ד"ר כריסטינה רוילי, הידרולוגית שהובילה את המחקר במילאן. הניתוח שלה התבסס על הצלבת דיווחים של הארגונים הלא־ממשלתיים Grain ו־Landmatrix, ששניהם עוסקים במעקב אחר מכירת אדמות ובהגנה על זכויות איכרים פרטיים קטנים. "המאגר משתנה כל הזמן ועלולות ליפול בו טעויות", מודה ד"ר רוילי. המחקר שלה, היא אומרת, אינו עוסק בהיבטים הגיאו־פוליטיים של התופעה, אלא מנסה לקבוע כמה ממקורות המים העולמיים נמצאים בסיכון בעקבות התגברות התופעה של תפיסת אדמות, שמלווה גם בהשתלטות על מקורות מים. בעיתונות הישראלית צוטט המחקר כקובע שישראל עצמה היא בין תופסות האדמה הגדולות בעולם, אולם רוילי מבהירה שהדירוג התבסס ברובו על עסקה גדולה אחת, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמעולם לא יצאה לפועל, ולמעשה הועלתה כאפשרות בלבד באחד מביקוריו של שר החוץ ליברמן באפריקה.

התופעה מתגברת, המומחים מתווכחים

טעויות כגון אלה רק מלבות את הוויכוח החריף שנטוש בין אקדמאים, אנשי ארגוני סיוע, מומחי איכות הסביבה וכלכלנים על התועלת או הנזק שבסחירות הגוברת של קרקעות, עד כדי כך שהן מובילות כמה מהמומחים לשלול כליל את השימוש במושג Land Grab. "אני מתנגד למונח הזה מכיוון שהוא עצלני ומשטח את הדיון בכך שהוא מניח את כל המקרים של רכישת אדמות והשקעות במגזר החקלאי בקטגוריה אחת", אומר ד"ר צ'רלס פאלמר (Palmer), חוקר של סביבתנות ופיתוח בלונדון סקול אוף אקונומיקס, "כשסין קונה חוות כבשים באוסטרליה, האם מדובר בתפיסה וניצול? אני חושב שלא. כאשר בודקים את ההשקעות השונות רואים שיש מקרים מוצלחים מאוד ויש שאינם כאלה, ולכן חשוב לדייק. מי שמשתמשים במונח הזה הם חוקרים בכמה מחלקות אקדמיות מאוד מסוימות, שבהן רווחות תיאוריות פשטניות. זה תחום פסיאודו־אקדמי שחוזר על אותן מנטרות: המערב תמיד רע, העולם השלישי תמיד נעשק, ישראל היא מדינה איומה, ויש להתנגד התנגדות מוחלטת לסחר חופשי. אני לא חושב שזה בסיס לדיון רציני".

גוטאל, בתגובה, מביעה את התסכול שלה מהוויכוח המתמשך סביב מונחים והגדרות. "זה נראה לי כמו סירוב להכיר בכך שיש בעיה. בכינוסים וועידות יש כל הזמן דיונים בהגדרות ובשאלה אם תפיסת אדמות מתקיימת בכלל, ודרישה חוזרת ונשנית להביא הוכחות. לכמה הוכחות עוד נזקקים? אנחנו מביאים מקרה אחר מקרה של אנשים שנעקרים מבתיהם בכוח, מאבדים את מקורות הפרנסה שלהם, וזה תמיד נענה בדרישה לעוד הוכחות. אם לא רוצים לקרוא לזה תפיסה שיקראו לזה בשם אחר. זה לא ישנה את העובדה שישנה הדרה סיסטמתית של קהילות ויחידים ממקורות המחיה ומהמשאבים הטבעיים שלהם, מה שיוצר חיים של חוסר ביטחון קיצוני ובעיות חברתיות חמורות". פירס, שהשתמש כאמור במונח השנוי במחלוקת ככותרת ספרו, מוסיף: "אני לא מתעניין בהגדרות אקדמיות אלא במה שקורה כשאנשים מאבדים את מקור המחיה שלהם".

גם המונח ניאו־קולוניאליזם, שחוזר לעתים קרובות בדיון על הנושא, מרגיז את פאלמר. "אני חושב שזה פשוט טיפשי לכנות כך עסקת קרקעות. אם סעודיה חוכרת אדמה בהסכמים עם ממשלות אחרות, איך זה מקביל להשתלטות בכוח הנשק על שטחים כמו שעשו הכוחות הקולוניאליים?", הוא שואל. פירס דווקא מגן על המונח: "באופן אפקטיבי, ממשלות ריבוניות מאבדות שליטה על הכלכלה שלהן כאשר הן מוותרות על שליטה במשאבים הטבעיים של המדינה, אז ודאי שיש כאן פגיעה בריבונות ואין חתירה לקראת פיתוח כלכלי מאוזן וצודק".

נראה שלמרות המחלוקות, כל הצדדים מסכימים שהמפתח מצוי בשיפור איכות הממשלות במדינות מפותחות, כך שייתנו דין וחשבון לאזרחיהן. "הבעיה היא פחות עם משקיעים זרים ויותר עם הממשלה, והמפתח הוא קידום חברה אזרחית כך שקולם של האזרחים יישמע ויתבצעו עסקאות הוגנות", אומר פאלמר. פירס עומד על עומק הבעיה: "ההתנהגות של ממשלות באפריקה נובעת בחלקה משחיתות, אבל זה רק חלק מהתמונה. יש אמונה שכל השקעה זרה היא טובה, ולכן יש לחץ גדול על הממשלות להביא קבלות שהן משכו השקעות זרות". גוטאל מתארת מצב דומה באסיה: "השקעות, דרגולציה, הפרטה, אלה המנטרות החדשות כאן", היא מתארת.

 

עזרה לטווח ארוך במקום רווח מיידי

עם התומכים הלכאורה לא צפויים במכירת אדמות לזרים נמנית ד"ר דמביסה מויו (Moyo), כלכלנית ילידת זמביה שעבדה בעבר בבנק העולמי וחיברה כמה ספרים על בעיית העוני באפריקה, ובהם "Dead Aid" שתוקף את תעשיית הסיוע למדינות עניות. "מה שאפריקה צריכה הוא לא סיוע אלא סחר והשקעות, רק כך היבשת תוכל לנוע קדימה", היא אומרת בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט".

ד"ר מויו. "כלכלה צריכה קודם כל להיות מסוגלת להאכיל את עצמה" , צילום: הלן ג ד"ר מויו. "כלכלה צריכה קודם כל להיות מסוגלת להאכיל את עצמה" | צילום: הלן ג'ונס ד"ר מויו. "כלכלה צריכה קודם כל להיות מסוגלת להאכיל את עצמה" , צילום: הלן ג

מויו מדגישה שהאדמות הראויות לעיבוד של אפריקה הן אחד המשאבים הגדולים שלה, משאב שצריך להיות מנוצל. "זה יתרון של היבשת. כלכלה צריכה קודם כל להיות מסוגלת להאכיל את עצמה, ואחר כך לבנות בסיס חזק של ייצור וסחר. זה נכון בכל מקום ואין סיבה שאפריקה תהיה שונה", היא אומרת. "אין אפשרות לפיתוח יציב לאורך זמן בלי בסיס חקלאי חזק, ודווקא חברות החקלאות הגדולות נוטלות חלק חשוב ביצירת בסיס כזה, אז מדובר במגמה חיובית".

מויו סבורה שהרבה מההתנגדות להשקעות חקלאיות לא מגיעה מהשטח אלא מהתקשורת המערבית ומארגוני סיוע, ונגועה במידה רבה של צביעות. "יש מידה רבה של הגזמה בדיווחים, שיוצרת מצג כאילו כל המגמה של השקעה בקרקע וחקלאות תעשייתית היא עניין כאוטי שהורס את היבשת. הבעיה היא לא בהשקעה עצמה אלא בחולשות שעדיין יש בקביעת מדיניות, וזה ייפתר כאשר ייווצר מעמד בינוני מקומי חזק, שיהיה מסוגל לדרוש מהשלטון דין וחשבון ותהליך נאות של דמוקרטיה ליברלית. זה הכיוון שצריך לשאוף אליו, וצריך להגיע אליו דרך יצירת משרות שמגיעות מהשקעות ובהדרגה העלאת ההכנסה. זה תהליך שלוקח זמן".

מויו עומדת על עיוות אחר בחקלאות הגלובלית: העובדה שמדינות מפותחות מנהיגות סובסידיות חקלאיות אגרסיביות שמגנות על החקלאים שלהן ומונעות מהחקלאים במדינות המתפתחות לייצא את תוצרתם. "זה המכשול העיקרי לפיתוח, ובכך צריך להתמקד: לבטל את הסובסידיות ולאפשר למאות מיליוני אפריקאים להשתלב בעבודה חקלאית".

גוטאל, לעומתה, נזכרת באוכלוסייה הצפה בהודו מולדתה, ובזאת שהולכת ונוצרת בקמבודיה, ומציגה נקודת מבט שונה לחלוטין. "הרעיון שאפשר להפוך אדמה ומים, המשאבים הבסיסיים ביותר שבלעדיהם אין חיים, למוצרים ככל מוצר אחר שנסחרים בשוק החופשי, הוא מוטעה וכמעט מטורף בעיניי". לדעתה, מודל הפיתוח צריך להיות שונה לגמרי ולהתבסס על זכויות לשימוש במשאבים, שיוקנו לא רק ליחידים אלא לקהילות, כך שחברות משקיעות לא יוכלו לרכוש את הזכויות תמורת פיצויים מועטים לחלק קטן מהתושבים. "השקעה יכולה להיות חיובית, אבל הסיכוי הגדול ביותר לכך הוא אם יהיה שיתוף של האוכלוסייה המקומית, שלה האינטרס הגדול ביותר לשמור על המשאבים הטבעיים כך שאפשר יהיה להמשיך להשתמש בהם. למשקיעים מבחוץ לא אכפת מה יקרה בעתיד, הם שם בשביל הרווח המיידי".

ארז מלצר מאגרו־פרוג ארז מלצר מאגרו־פרוג'קט: "פרויקט חקלאי צריך להחזיר את ההשקעה בתוך שנתיים עד שש שנים" ארז מלצר מאגרו־פרוג

דוגמה לכך אפשר למצוא בתיאור שנתן ארז מלצר, לשעבר מנכ"ל נטפים ומנכ"ל אפריקה לישראל, בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב־2009, שבו סיפר על פרויקט חקלאי באתיופיה בניהול אגרו־פרוג'קט ובהשקעה ישראלית, והדגיש כי "פרויקט חקלאי צריך להחזיר את ההשקעה בתוך שנתיים עד שש שנים". כשאני מקריאה את הציטוט לפרד פירס הוא צוחק, "רוב המשקיעים רוצים להחזיר את ההשקעה בזמן קצר יותר מזה. אין להם זמן. אבל אני רואה פרויקט חקלאי בר קיימא ככזה שמחזיר את ההשקעה והופך לרווחי על פני תקופה של 25 שנה ואף יותר". דבוסקין, שותפו של מלצר באגרו־פרוג'קט, מספר שהפרויקט באתיופיה לא יצא בסופו של דבר לפועל בגלל בעיות רגולטוריות ומחסור בתשתיות.

פירס טוען שהגל העולמי של השקעות חקלאיות לא נועד לפתור את בעיית הרעב והעוני בעולם, וכי השקעות מתונות יותר יעשו עבודה טובה בהרבה בהשגת המטרה הזאת. "יש כמובן צורך בפיתוח כלכלי. אף אחד לא מעוניין שאותם איכרים יישארו עניים ועל סף הקיום. אבל כדי לשפר יבולים לא צריך בהכרח חקלאות מתועשת ואינטנסיבית. צריך דברים אחרים כמו דשנים, ובחלקים גדולים של אפריקה החקלאים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דשנים, או שהם כלל לא זמינים בשוק. במלאווי הממשלה הקצתה סובסידיה ובנתה תוכנית של חלוקת דשנים, והיבולים השתפרו מאד במסגרת של חוות קטנות, בלי השקעות ענק ובלי פינויים. דברים אחרים שאפשר לעשות הם השקעה בתשתיות ובכבישים כך שהמזון יוכל להגיע לשווקים. יכול להיות שצריך לעודד הקמת קואופרטיבים כך שכמה חקלאים יחד יוכלו לשווק תוצרת יותר ביעילות. יש הרבה אלטרנטיבות לחברות הענק".

צ'ידו מקאנוקה, שהקים פלטפורמה ליצוא תוצרת עצמאית של חקלאים אפריקאים קטנים, סבור שחוות ענק בנוסח האמריקאי אינן מתאימות לצורכי האוכלוסייה הגדולה של אפריקה. "צריך השקעות שיתמקדו יותר בהכשרה של החוואים הקטנים, העברת ידע כך שהביצועים והיבולים ישתפרו ואז המשקיע יכול להתחלק ברווח, אבל צריך למצוא דרך להשקיע כך שהחקלאים המקומיים יתמכו בהשקעה וייהנו ממנה במקום שיתנגדו לה וינושלו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

17 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

17.
חוקה בינלאומית
אין ברירה - אנחנו הופכים לכפר עולמי אז לכוון את זה לטוב איך? למשל )ואני בטח טועה בכמה דברים( להגדיר כפשע נגד האנושות נישול כמות מאסיבית של תושבים מאיזור מחייתם ללא סידורים הוגנים כמו חינוך ומזון לילדים שייצרו להם עתיד טוב יותר - הרי יש כסף ממשקיעים זרים דיור סביר תוך שמירה על מרקם הקהילה מקומות עבודה מגוונים למבוגרים תהליך שלא ידאג לתושבים לרווחתם ולעתידם יצור סיכון למשקיעים של הפקעת השקעתם קנסות משפט בינלאומי ואף עונשי מאסר דבר זה יכול לכוון ךהשקעות מוסריות יותר
דודי , תא  |  07.04.13
13.
מדהים איך ההסטוריה חוזרת על עצמה
בעבר הספרדים כבשו את דרום ומרכז אמריקה, חיסלו את האוכלוסיה המקומית ואת אורח חייה והקימו מטעי סוכר או מטעים אחרים. את התוצרת החקלאית הם שלחו לאירופה. הם הצדיקו את הפעולה בכך שהארץ שייכת להם בשם האפיפיור. היום קורה אותו תהליך בדיוק, רק בשם הכסף. סה"כ מה ההבדל בין גידול חקלאי אינטנסיבי למטעים ? וחוץ מזה גם היום יש מטעי סוכר בקמבודיה בדומה למה שהספרדים עשו. ועוד נקודה למחשבה. הצרכן הסופי של המוצרים החקלאים, הוא המניע את התהליך. וכמו שהוא לא "יודע" מה קורה בתעשיית הבשר (במשחטות למשל), הוא גם לא "יודע" כמה איכרים נושלו בכוח מאדמתם. זה גם לא עניין את תושבי אירופה במאה ה-16 כאשר לפתע הופיע סוכר בזול בשווקים. גם הם לא "ידעו" שאיכרים נרצחו ועבדים אפריקאים מגדלים את הסוכר ומשקים אותו בדמם.
שמוליק , ישראל  |  06.04.13
לכל התגובות