שוונג למגזר

מאחורי הגדר הלבנה, על המסלול באזור התעשייה של כוכב יאיר, מתנהל אימון אינטנסיבי ורועש. נשאר רק שבוע עד ההזנקה של קטגוריית ה־cup-touring cars במירוץ פורמולה 3 באילת, ונהגי מכוניות הראלי שרגילים לדהור בחולות, בעפר ובבוץ שכרו את המסלול כדי לצבור שעות אספלט. המכוניות נעות על המסלול הקטן במהירות בלתי נתפסת, מייצרות קונצ'רטו לחולי הגה - נהמות המנועים משתלבות בהרמוניה עם חריקות הצמיגים, שריקות הפריקה של מגדשי הטורבו מנגנות לקול פיצוצים קצובים של שאריות בנזין במערכת הפליטה. על התזמורת מנצח מדריך הנהיגה און יעקבסון: כל אחת מהמכוניות עולה בתורה לכמה הקפות, ויעקבסון מתיישב על כיסא הנווט ומרביץ בנהגים תורה דרך מערכת התקשורת הפנימית שבקסדה. הוא מוסיף ללחוש על אוזנם גם כשהמכוניות יורדות אל רחבת הטיפולים. צוות טכני מחליף רפידות בלם ובולמי זעזועים, ממלא דלק ושמנים, מכשיר את המכוניות לעוד ועוד הקפות. הנהגים מתרוצצים בין המכוניות לצוות הטכני, לוגמים מים וקפה, רוכנים אל מכסי המנוע הפתוחים ולא מפסיקים לבחון את התנועה על המסלול, מנסים להבין איפה אפשר לגלח עוד עשירית שנייה, להשחיל את המכונית מהר יותר בין הפניות.

ג'אבר, "נהג הראלי הפלסטיני הראשון", ומכונית המירוץ שלו. "לא חשוב מקום ראשון, העיקר לייצג את העם בכבוד" | צילום: תומי הרפז

מחוץ לגדר הפח הלבנה, שני פועלים ערבים בתחילת שנות ה־20 לחייהם מניחים רשתות ברזל, תשתית ליציקה של חומת בטון בשטח שנושק למסלול. הם עובדים במרץ בשמש הקופחת, אבל מפסיקים בכל פעם שהסובארו הלבנה עולה להקפות. זו לא המכונית הכי חזקה היום, גם לא הכי יקרה, אפילו לא הכי צבעונית (קשה להתחרות במכונית הטורקיז הבוהקת). אבל כשהיא עולה למסלול הפועלים מורידים את הכפפות, נצמדים לגדר, שולפים סמארטפונים ומצלמים בהתרגשות את נהג הראלי היחיד בישראל שהוא גם סלבריטי, גיבור לאומי. לכל אחד מהנהגים יש סיפור, ככה זה במדינה שבה עד לפני שנה מירוצי מכוניות נחשבו עבירה פלילית - מישל גדג' עוד הספיק להשתתף במירוצי הראלי בבאר שבע ובאשקלון באמצע שנות השמונים, עוד לפני שהמירוצים הוצאו אל מחוץ לחוק, ומאז הפיק לא מעט אירועים במחתרת; אדר מלמד חגג לפני דקה וחצי יום הולדת 16, וכבר הספיק להיות אלוף ישראל בקארטינג; משה אנגלברג, בן 71, קיבל את מכונית הטורקיז הבוהקת בהשאלה מחבר למירוץ באילת. כל אחד מהם מגשים את חלום הנהיגה הפרטי, וביום המירוץ יזכה לעידוד מחברים ובני משפחה שידרימו בשבילו עד אילת.

אבל אצל פאדי ג'אבר זה לא רק חלום פרטי, זה גם כבוד למגזר. הוא לא נהג הראלי הערבי היחיד בישראל, אבל הוא הוותיק והמפורסם שבהם, פורץ הדרך, מקור ההשראה, כזה שעוצרים להצטלם איתו. ב־2008 הוא אפילו נבחר בידי משרד הפרסום מקאן אריקסון לפרזנטור של הונדה אקורד בקמפיין שלה בכלי התקשורת בערבית. הפועלים שצמודים עכשיו לגדר מזהים אותו גם מבעד לקסדה ולמשקפי השמש, כי על מכסה המנוע של המכונית מופיע הלוגו של העסק המשפחתי והספונסר העיקרי שלו, אתר האינטרנט הפופולרי PANET, ומתחתיו בערבית הכיתוב "מקבוצת פנורמה". האתר הזה סיפק לו לא רק גב כלכלי, אלא גם חשיפה אדירה. הוא סיקר את המירוצים שלו בחו"ל, ועסק בהרחבה בהישגים המרשימים שאליהם הגיע. ההישגים האלה הובילו בהדרגה ליצירת קהל מעריצים של ממש, גם בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל וגם במדינות ערב, ואחת מגולות הכותרת בקריירה שלו נרשמה בקיץ 2005, כשהוזמן להיות ראשון המזנקים למירוץ הראשון בהיסטוריה של הספורט המוטורי ברשות הפלסטינית. את הדרך לרמאללה הוא עשה כסלבריטאי לכל דבר - נהג הראלי הפלסטיני הראשון. "עשרות מצלמות היו מכוונות אליי, כולם צעקו 'תן גז, קרע את האוטו'", הוא משחזר כעת, בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כשהמירוץ הסתיים ויצאתי מהמכונית הקהל היה באקסטזה על הגבעות. כולם מחאו לי כפיים. הורדתי את הקסדה, את גרב הראש, ונופפתי להמונים שהריעו מסביב. לעיתונאים אמרתי שאני רוצה שיהיה שלום בכל העולם ושאני מקווה שהשאגה של המנועים תהדהד את המסר הזה עד לחלל".

ג'אבר בשטח, בניצני עוז. שניים מהגלגלים באוויר, והוא אפילו לא ממצמץ | צילום: תומי הרפז

הרבה אחרי הנקודה שבה כל אחד אחר היה בולם

איך הפך ג'אבר מנער שקירות חדרו, בבית בטייבה, מצופים בפוסטרים של נהגי ראלי לאיש בן 34 בחליפת מירוצים וקסדה? את הרוח הגבית קיבל מאמו עאידה, שבשנות ה־20 לחייו הבינה שמדובר בחלום אמיתי, לא רק גחמת נעורים, ועזרה לו לגייס לעניין את אביו, העיתונאי ואיש התקשורת בסאם ג'אבר. אחרי שהיה כתב של קול ישראל בערבית ושל רשת ב', סיקר את הסכמי השלום עם מצרים ויזם את המהדורה הערבית של "שירים ושערים", ג'אבר האב פרש מהרדיו והקים עסקים פרטיים בתחום. ב־1986 ייסד את השבועון הערבי־ישראלי המצליח "פנורמה", וב־2002 את אתר פאנט. ג'אבר השתכנע לסייע, אבל הציב תנאי אחד, קשה: שהכל יהיה חוקי. זה הפך את החלום לכמעט בלתי אפשרי בשנים שבהן ישראל היתה מדינה בלי מירוצים, רק עם תירוצים. אבל ב־2001, אחרי שנים של פול גז בניוטרל ברחובות טייבה, פאדי יצא לירדן, שכר מכונית, התיישב ליד בנקאי מקומי על תקן נווט, וקרע את המסלולים בפאתי עמאן. אחרי שהשתחל לחמישייה הראשונה במירוצים שונים בירדן המשיך למירוצים בקפריסין, בטורקיה ובספרד, ובין לבין דהר לפעמים גם בישראל, במסגרת "מירוצי ניווט".

ג'אבר מספר לי על חוויות המירוצים האלה לצד המסלול בכוכב יאיר, בשעה שאיש צוות טכני מחליף רפידות בבלמי המכונית שלו. ואז הוא מושיט לי קסדה ומזמין אותי להמריא. אני משתחל לכיסא מעל למוט הפלדה של הכלוב שנועד להגן בעת התהפכות. איש צוות טכני חוגר אותי ומחבר את הקסדה למערכת הקשר. עשירית שנייה אחר כך אנחנו על המסלול, וסדרה של פניות מובילה אל הישורת הגדולה. כמו במטוס שצובר מהירות לקראת ההמראה, הצוואר הוא הראשון להגיב לכוחות הג'י של התאוצה. השרירים מתאמצים כדי למנוע מהראש להיזרק לאחור, הגב נלחץ אל הכיסא. הכתפיים, החזה והבטן חנוטים בארבע הרצועות הכחולות והרחבות של חגורת הבטיחות. אני יושב כמו ילד בקרון של רכבת הרים, מניח את העורף על המשענת, מרפה את השרירים וצופה בג'אבר מנגן על המכונית, מזכיר לעצמי שמדובר בנהג מיומן, אין שום סיבה לפחד. הרגליים שלו רוקדות על הדוושות, סוחטות מהמנוע גרגורים, אחר כך נהמות, אחר כך רעמים. מערכת חיווי אלקטרונית מעל לוח השעונים מסמנת את תזמון החלפת ההילוכים היעיל ביותר, ואנחנו עפים במלוא ההספק אל עבר קצה הישורת. 220 סוסים נרתמים עכשיו לצמיגי כביש שהותקנו בבוקר ובעוד שעתיים כבר יישחקו עד דק.

במירוץ פורמולה 3 באילת לפני כחודש. התנגשות שהשאירה שריטת טורקיז

הישורת הארוכה כאן, לא באמת ארוכה, פחות מ־200 מטר, ונגמרת בפנייה ימינה, 90 מעלות, ומיד אחריה פנייה זהה. חומת צמיגים נמוכה אורבת ממול כדי לספוג את מי שהגזים בתאוצה ופספס את תזמוני הבלימה ופקודת ההיגוי. אנחנו מתקרבים לקצה הישורת אבל ממשיכים להאיץ, נמצאים הרבה אחרי הנקודה שבה הנהג הסביר היה מתחיל לבלום כדי לפנות ימינה. חומת הצמיגים מתקרבת. עכשיו אנחנו כבר הרבה אחרי הנקודה שבה הנהג המופרע היה מתחיל לבלום כדי לפנות ימינה. אני מכין את הגוף לבלימה ולהישענות קדימה שתבוא בעקבותיה, או בעקבות ההתנגשות בחומת הצמיגים, אבל האיש שמאחורי ההגה מעלה עוד הילוך, לוחץ על הגז וממשיך להאיץ. יובלות אחרי שאני כבר משלים עם המפגש הבלתי נמנע עם גדר הצמיגים מגיעה הבלימה ההחלטית. זה קורה במקביל לפקודת היגוי חריפה והורדת שני הילוכים. צמיגי המכונית צורחים, אנחנו מחליקים באלכסון קדימה וימינה, הפגוש האחורי כמעט מנשק את חומת הצמיגים. ג'אבר חוזר אל דוושת הגז מעט לפני שחרטום המכונית נמצא מול נקודת היציאה מהפנייה הבאה, המנוע אוסף כוח ויורה אותנו קדימה. אני פולט אנחת רווחה אל מערכת הקשר. ג'אבר אומר ביובש שזה לא היה מספיק מהר, אפשר היה לחכות קצת עם הבלימה. ואנחנו ממשיכים לעוד הקפה, ועוד הקפה. כשאנחנו יורדים אל רחבת הטיפולים ג'אבר ניגש מיד למחשב כדי לברר כמה עשיריות שנייה הוא גילח. אני שם פעמיי לעברו של המדריך יעקבסון, כדי לשמוע חוות דעת מקצועית על סגנון הנהיגה של ג'אבר. הוא מסתפק במילה אחת: מהיר.

המגזר צריך לשחרר לחצים על מסלול המירוצים

כשהוא לא לובש את חליפת המירוצים ג'אבר, נשוי ואב לשניים, משמש מנהל הפיתוח העסקי של קבוצת פנורמה, שנמצאת בבעלות משפחתו. נוסף לשבועון המצליח (35 אלף עותקים), התמנון התקשורתי הזה כולל מניות בהלא TV, ערוץ הטלוויזיה הראשון של ערביי ישראל, שמשודר בכבלים ובלוויין; את תחנת הרדיו פאנט הפועלת מנצרת; את אתר הנשים הישראלי היחיד בערבית, niswan.net; וכמובן את פאנט (panet.co.il), האתר הפופולרי במגזר שזוכה לחשיפה מרשימה גם במדינות שכנות. כך, בדירוג האתרים העולמי של alexa.com פאנט נמצא מקום אחד מתחת לאתר אל־ג'זירה, ובדירוג רק לאתרים ישראליים הוא נמצא במקום ה־28. "מסקר TGI האחרון עולה שאנחנו עומדים על כמעט 90% חשיפה במגזר הערבי, אבל אני טוען שאנחנו נושקים ל־100%", אומר ג'אבר, "אין בית במגזר שיש בו אינטרנט ואתר הבית שלו הוא לא פאנט. אני לא שמעתי על אחד כזה, ואם אני אשמע אני מיד אלך לשם כדי להבין מה אנחנו עושים לא בסדר ומה חסר אצלנו. אנשים אוהבים אותנו ואנחנו רוצים לשמור אותם אצלנו. זה כמו חתונה - בהתחלה האהבה בשיא, ככל שעובר הזמן היא דועכת. אני מתאמץ כל הזמן כדי שהאהבה לא תברח".

ג'אבר ברכב. לפני מירוץ יושב מול ההגה ונושא תפילה לצאת שלם | צילום: תומי הרפז

ג'אבר — שגם אחותו וארבעת אחיו מחזיקים בתפקידי עריכה וניהול בכירים בפנורמה - עוסק בשלל ההיבטים הכלכליים של מוצרי הקבוצה, ובהם פרסום, תכנים שיווקיים ושיתופי פעולה מסחריים. לאחרונה עסק בהשקת האפליקציה לאייפון ואנדרואיד, שמאפשרת חלוקה לפי עולמות תוכן ולפי מיקום, עד רמת הכפר. חצי מיליון הורדות כבר יש, ובקבוצה מחכים למיליון. במונחים המוכרים של עולם התקשורת הישראלי מדובר ביעד דמיוני, אבל לעמוד הפייסבוק של פאנט יש כבר 1.3 מיליון לייקים, כך שמשפחת ג'אבר מכירה היטב מספרים בסדר גודל כזה. אחרי הכל, זה לא כלי תקשורת בעברית. זה כלי תקשורת בשפה שדוברים יותר מ־200 מיליון בני אדם ברחבי העולם.

אנחנו מדברים על הכוח של פייסבוק לחולל שינוי, על המהפכות שהוביל בעולם הערבי, ואני תוהה על הפערים במגזר המקומי. ג'אבר, בן לאחת המשפחות המצליחות והמוכרות במגזר, טוען שרוב החברה הערבית מפרגנת למצליחים ושואבת מהם השראה, "עם זאת ברור שיש גם צרות עין, כמו בכל החברה הישראלית. בכל אופן אצלנו בפאנט מעדיפים לפרגן למצליחים במגזר, ומחוץ למגזר, בכל תחום". הוא, כאמור, היה אחד המפורגנים הבולטים, אבל לדבריו האתר מסקר בהרחבה ספורטאים מהמגזר בכל הענפים, והוא לא זוכה ליחס מועדף על פניהם. לראיה הוא מציג כתבות על נהגים אחרים - חוסאם עבד אל־האדי מנצרת, חמאדה עודה מכפר קאסם, עללה עתמאני מכפר קרא. אחר כך הוא מבקש שאפסיק לגרור אותו לדיבורים על פוליטיקה ועל המגזר, זה יום חופש מהעבודה וצריך לנצל אותו כדי ליהנות ולצבור זמן אספלט. אני שואל מתי יורדים מהאספלט לדרכי העפר, ומקבל הזמנה לשעות הצהריים המאוחרות של אותו יום, על מסלול ההדרכה לנהיגה בשטח בפאתי מושב ניצני עוז.

ג'אבר עם ילדיו עאידה ובסאם על הפודיום בפורמולה 3 באילת. "ברור שיש גם צרות עין" | צילום: יאיר שגיא

בדרך מכוכב יאיר לניצני עוז אני עובר ליד טייבה. מדי פעם עוקפת אותי, במהירות של מסלול מירוצים, מכונית יפנית ישנה אך משופצת למשעי עם ספוילר (כנף רחבה שמתקינים מעל תא המטען ונועדה לשיפור האחיזה של הצמיגים האחוריים), אגזוז פתוח ושניים־שלושה צעירים שדוהרים עם מוזיקה בווליום בלתי אפשרי. אני חושב על הנתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: הערבים הם 20% מהאוכלוסייה בישראל, אבל ב־2012 היו 30% מההרוגים בתאונות, ירידה ראשונה אחרי שנים שבהן הנתון נע סביב 40%. ג'אבר מקפיד על תפקידו כנציג המגזר, ומבקש שאדייק. "לא כל הצעירים מחפשים להשתולל על הכביש", הוא אומר, "יש כמות נכבדת של צעירים ערבים בעולם האקדמיה, עורכי דין, מהנדסים, רופאים ואחיות, חלקם מגיעים להישגים מצוינים וצריך להוריד בפניהם את הכובע". ואצל אלה עם הספוילרים, הוא אומר, המכונית היא אמצעי הביטוי היחיד, מקור הנאה, הצהרת עצמאות. "בטייבה אין קאנטרי קלאב, לא בריכה ציבורית, לא מגרשי טניס, אין קולנוע או קניון. אני יודע בדיוק כמה שעות בכל יום הצעירים מבלים אצלנו באתר, אנחנו הבידור שלהם, המתנ"ס, הסרטים, הטלוויזיה, החדשות והמשחקים. הם צורכים את התרבות שלהם דרך האתר שלנו. אבל מה עם כל השאר, מה עושים מחוץ לעולם הווירטואלי? נער צעיר לא יכול לבלות את כל היום מול המסך".

בינתיים פאנט גם משתף פעולה עם עמותת אור ירוק כדי לצמצם את התאונות במגזר, וג'אבר מרצה בפני תלמידי תיכון על נהיגה אחראית ובטוחה. "אני מסביר לתלמידים שעל המסלול זה כמו פופקורן בתוך סיר, אני מתפוצץ אבל לא יוצא החוצה. נסה פעם לעשות פופקורן בלי מכסה - ככה הצעירים במגזר, כמו אש, אין להם איפה להתפרק, לשחרר לחצים, ברוב יישובי המגזר אין אפילו מגרש כדורגל נורמלי". לפני 15 שנה גם הוא היה ככה, עם הונדה סיוויק ששופצה שוב ושוב וחלומות של נהג ראלי על שמיכת טלאים מאספלט רעוע באמצע טייבה. בשבילו נהיגת הראלי נהפכה לשסתום לשחרור לחצים, ועכשיו, כשהספורט המוטורי חוקי, הוא מקווה שלאט לאט זה יקרה לעוד צעירים, גם אם לא יהפכו לנהגים מקצועיים. בדיוק כמו שהספורטק בתל אביב הוא סדנת ניהול כעסים לרבים מתושבי העיר.

האסטרטגיה היחידה היא לא לעצור

בניצני עוז הסובארו B3 הלבנה של ג'אבר - דגם רגיל ששודרג בכלוב הגנה, מערכת כיבוי אש ועוד שלל אביזרי חובה לפי תקני בטיחות בינלאומיים - עוברת טיפול זריז בסדנה סמוכה, כולל שטיפה וצמיגי שטח חדשים. אחר כך היא מגיעה למסלול כמו מלכה, על עגלה; רכבי הראלי שזוכים לרישיון מירוצים אינם מורשים לנסוע על הכביש. כשהיא מגיעה אני מקבל תצוגת תכלית משכנעת של נהיגת ראלי מקצועית, ביצועים משובחים פרי ניסיון ארוך שנים. צמיגי השטח אוחזים היטב באדמה השחורה והבוצית, ריקושטים מותזים לכל עבר, מכתימים את המכונית ואת מדבקות הספונסרים. במשך דקות ארוכות ג'אבר מדגים נהיגה מופתית ונטולת שגיאות, מאיץ בין הפניות, מבצע מניפולציות יעילות על ההגה כדי להחליק באלכסונים מדודים בתוך הסיבובים, וחוזר לתאוצה בתזמונים מושלמים. אחרי יום שלם על האספלט של כוכב יאיר, הוא נהנה לחזור לשטח, למגרש הביתי. רק לרגע אחד נדמה לי שהעניינים יצאו משליטה: בפנייה שמאלה מתרוממים שניים מהגלגלים באוויר, אבל האיש בקסדה אפילו לא ממצמץ, רק מחייך וממשיך להטיס את המכונית אל הפנייה הבאה. כשהשמש מתחילה לשקוע המכונית עולה חזרה לעגלה, בדרך לסדנה, עוד שטיפה, חזרה לצמיגי כביש, לקראת השבוע הבא, אז תרד לאילת.

כשאני פוגש את ג'אבר על רחבת הטיפולים של המסלול באילת, דקות לפני מקצה הגמר, הוא מביט בים בשלווה סטואית. אני שואל מה תהיה אסטרטגיית הנהיגה שלו. "לא לעצור", הוא משיב. "למי שרוצה לעלות על הפודיום בסוף היום אסור לעצור". כרגע הוא מדורג במקום השלישי. נהיגה מדויקת ונטולת טעויות תסייע לו לשמור על המיקום הזה, נהיגה פנומנלית עשויה להעלות אותו למקום השני, טעות אחת עלולה לדחוק אותו מהפודיום. "לפני המירוץ אני אשב מול ההגה, ארים את הידיים מול הפנים ואשא תפילה כדי שאלוהים ישמור עליי שלם, ואני אבקש בריאות לילדים ולמשפחה שלי והצלחה במירוץ". ומה עם ניצחון, עם המקום הראשון, אני תוהה. "לא חשוב לי מקום ראשון, הכי חשוב זה לייצג את העם שלי בכבוד".

בסופו של מקצה הגמר, שחתם שבעה מקצים בני שבע הקפות, ג'אבר הצליח לשמור על המקום השלישי, אחרי מישל גדג' ושי שמעוני (בקטגוריות אחרות, אגב, עלו על הפודיום עוד שני נהגים ערבים). אחרי הצילומים המסורתיים והחיבוקים עם אנשי הצוות הטכני ג'אבר מסתובב ברחבת הטיפולים ומחפש את משה אנגלברג, ותיק המשתתפים באירוע שהפגין נהיגה הגנתית ויעילה במיוחד לאורך כל המירוץ. כמה דקות קודם לכן, בעת ניסיון עקיפה אמיץ של ג'אבר, המכוניות שלהם התנגשו, והאימפרזה טורקיז של אנגלברג דחקה את הסובארו הלבנה של ג'אבר אל מחוץ למסלול. מכונית אחרת עקפה את ג'אבר, ורק ממש על קו הסיום הוא הצליח להשלים עקיפה שהחזירה אותו לפודיום. כשהוא מוצא את אנגלברג הם מתחבקים, משחזרים, שנייה אחרי שנייה, איך על המסלול התפוצצו זה עם זה כמו פופקורן בסיר. אחר כך המכוניות שלהם יחלקו משאית תובלה, יתגלגלו להן יחד אל השקיעה, רק שריטה טורקיז על המכונית הלבנה ושריטה לבנה על הטורקיז יעידו על הדרמה.