אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

המוסדיים שוב משחקים בכסף שלנו

למשכנתא שלנו אף אחד לא יעשה תספורת, אבל לגופים המוסדיים אין בעיה להלוות שוב למי שכבר מחק מיליארדים מהכסף שהם מנהלים עבורנו. זה המקום שבו צריך להתערב הרגולטור ולהזכיר למוסדיים איך שומרים על כספי הפנסיה

07.04.2013, 11:05 | גולן פרידנפלד
בשבוע שעבר הלכתי למחזר את המשכנתא. בדרך התוודעתי לעובדה המצערת שאף שבמהלך שש השנים האחרונות שילמתי 300 אלף שקל לבנק שלי, היקף המשכנתא קטן רק ב־100 אלף שקל. ככה זה עובד. לוקחים הלוואה גדולה, גרים בבית בבעלות וקורעים את התחת בעבודה כדי לעמוד בתשלומים.  

קראו עוד בכלכליסט

במעמד המיחזור שאלתי את הפקידה מה יקרה אם פתאום אני לא אשלם. "רק במקרים קיצוניים הבנק לוקח את הבית", היא אמרה לי. "היום הבנק אפילו מתחייב לדאוג לך לדיור חלופי במשך שנה וחצי אם הוא מוציא אותך מהבית". כן, אמרתי, אבל למה למשל שלא תעשו תספורת לחוב שלי, קשה לי עם התשלומים האלה. כמו אילן בן־דב, כמו נוחי דנקנר. למה הם כן ואני לא. "זה לא עובד ככה", הסבירה הפקידה.

חתמתי על המסמכים, מחזרתי את המשכנתא, שיפרתי את התנאים וקיצרתי את תנאי העבדות שלי מ־15 ל־10 שנים. במשך 120 החודשים הבאים אני מחויב להחזיר לבנק סכום חודשי קבוע. לא עולה על דעתי שלא לעשות את זה, כי ייקחו לי את הבית. פשוט מאוד.

 

שני סיפורים של שומטי חובות שאין להם כסף

 

רצה הגורל ובשבוע שעבר נפגשתי עם שניים משומטי החובות.

סיפור 1: הוא נראה רע, עיניים אדומות, טרוד. "אני במצב קשה. לא האמנתי שאגיע לסיטואציה שבה אין לי מאיפה להחזיר לבעלי איגרות החוב שלי. אין לי באופן אישי וגם אין לחברה שלי. זה אסון עבורי, לא חטאתי, לא פשעתי ולא גנבתי. עשיתי טעויות עסקיות", אמר לי השומט ובזווית העין בצבצה לה דמעה.

זה נכון. אכן טעות עסקית, אכן לא פשע ולא גנב ולא רימה, אבל להחזיר את הכספים שלווה מהפנסיה של כולנו - אין לו. הוא מבקש דחייה, אולי בעתיד יבקש גם שנוותר לו על חלק מהחוב. בשבילנו זה גרושים, בשבילו זה כל העולם. סיימתי את הפגישה, ירדתי לחניון. ליד הרכב שלי חנתה מרצדס. של מי זה? שאלתי את השומר. של השומט, הוא השיב לי.

סיפור 2: הוא נראה טוב, שמח, גאה. מאז שמט את החוב העסקים האחרים שלו משגשגים, מדפיסים כסף. רק כשהעז מי מהנוכחים בחדר לדבר על הפיל התחלף הטון. "במונחים שלי אני אפילו לא עשיתי תספורת", אומר מי שגזז לפנסיות של כולנו 65% מהחוב והמשיך לעסקים האחרים שלו בלי להניד עפעף. "עשיתי מעל ומעבר. החזרתי לבעלי איגרות החוב יותר ממה שהייתי צריך".

עודד שריג, צילום: גיא אסיאג עודד שריג | צילום: גיא אסיאג עודד שריג, צילום: גיא אסיאג

אתם מבינים? האנשים הללו במצב מודעות אחר לגמרי. לווים מיליארדים מהפנסיות, מקופות הגמל ומקרנות ההשתלמות. אם זה מצליח, הם הופכים להיות טייקונים עוד יותר גדולים. אם זה נכשל, הם עושים תספורת וממשיכים לעסק הבא. אף אחד לא חושש שייקחו לו את הבית, את החברה, את המרצדס, שמישהו יעז לשים את היד על העסק המשגשג כדי לשלם את החוב של העסק שכשל.

אילן בן־דב יוצא לעוד סיבוב על שיטת מצליח

 

בשבוע שחלף הבליח שוב לחיינו אילן בן־דב. האיש שמחזיק ברישיון הבלעדי לייבוא מכשירי סמסונג ושהיה עד לא מזמן הבעלים של חברת פרטנר. גם לבן־דב אין. ההרפתקה של פרטנר השאירה חור גדול בכיס שלו ועכשיו אין לו כדי להחזיר למי שמימן לו את ההרפתקה הזאת. לבן־דב כבר אין בפעם השלישית, ובשבוע שעבר הוא ביקש ללוות שוב את כספי הפנסיה שלנו. למה לא? אתם זוכרים? מצליח - קונים את פרטנר ונהנים ממעמד של סופרסטאר עסקי; לא מצליח - מגלחים לפנסיות כמה מאות מיליונים וממשיכים הלאה להרפתקה בפעם הרביעית.

החבר'ה שמנהלים את הפנסיות יסבירו לנו שעדיף להלוות לו, שאי־ההלוואה יוצרת נזק כספי גדול יותר מזה שיוצר מתן ההלוואה (הם כבר מושקעים אצל בן־דב ונפילתו תיצור להם יותר נזק מתועלת) ושטובת הלקוחות עומדת לנגד עיניהם. כדאי לכולם לחזור לסקר שערך "כלכליסט" באוגוסט בשנה שעברה. שאלנו את הציבור - האם היית מוכן להפסיד סכום חד־פעמי של 500 שקל מכספי הפנסיה ובלבד שמי ששמט חוב ילמד לקח? 79% השיבו שכן, שהם מוכנים. המספרים האמיתיים קטנים בהרבה.

המשמעות של פירוק ואיבוד כל החוב (הנחה מחמירה כשלעצמה, כיוון שחלק בדרך כלל כן מוחזר באמצעות מימוש הנכסים שנותרו) היא אובדן של עשרות בודדות של שקלים בכספי הפנסיה של כל אחד מאיתנו. מנהלי הפנסיה, הגמל וההשתלמות עובדים אצל הציבור. הם לא מנהלים את הכסף שלהם או של אבא שלהם. הם לוקחים דמי ניהול עבור השמירה וההצמחה שלו. הם בעצם שליחי ציבור שעובדים במגזר הפרטי. אך הם לא שאלו אף פעם את ציבור המשקיעים שלהם מה הוא רוצה, כי מה מבין הציבור בניהול השקעות.

שמואל האוזר, צילום: אוראל כהן שמואל האוזר | צילום: אוראל כהן שמואל האוזר, צילום: אוראל כהן

זה נכון. הציבור לא מבין הרבה. במ קרה הטוב הוא מנסה לזכור איפה הכסף שלו מנוהל. לכן מנהלי הפנסיה, הגמל וההשתלמות צריכים לחשוב בשבילו, אבל מדי פעם כדאי להתעדכן ולהתקשר עם מי שמזרימים אליהם בכל חודש מיליארדי שקלים מהחיסכון שלהם. מרוב הדאגה לציבור והירידה לפרטים ולחישובים הפיננסיים המסובכים מצד מנהלי הפנסיה, הגמל וההשתלמות, חלק מהם שכח את העיקרון הבסיסי: מי שלא מחזיר כסף צריך להיענש — אם בריבית גבוהה יותר בפעם הבאה שהוא בא לגייס, אם בביטחונות מחוזקים משמעותית מהפעם האחרונה שלווה, ואולי הוא פשוט ימצא את עצמו מחוץ למשחק כשהוא מאבד את השליטה על החברה ומוסר אותה לבנק, או במקרה הזה למנהלי הפנסיות שלנו.

החומות הסיניות לא מחסלות את סבך האינטרסים

 

שלמה אליהו הוא הבעלים של מגדל. יאיר המבורגר הוא הבעלים של הראל. צבי סטפק ואלי ברקת הם הבעלים של מיטב־דש. וקרן אייפקס היא הבעלים של פסגות. כלל שייכת לנוחי דנקנר והפניקס שייכת ליצחק תשובה - שני שומטי חובות בעסקים אחרים שלהם. בשנים הקרובות הם יידרשו למכור את החברות שמנהלות את כספי הפנסיה שלנו ולהישאר עם העסקים האחרים שלהם, כך שמי שמנהל כספי פנסיה ומלווה לא יוכל להיות גם הלווה.

נשמע הגיוני, נכון? עד עכשיו זה לא היה ככה. בשלוש השנים האחרונות קיבלו החבר'ה האלה הרבה כוח. הם יכולים לסכל, אם ירצו, כמעט כל עסקה שפוגעת לנו בפנסיה, זאת אם רק יבחרו לשרת את האינטרסים של הלקוחות שלהם, ורק את שלהם, באמת. העניין הוא שזה לא ממש עובד ככה.

הקשר בין המלווים ללווים סבוך, אינטרסנטי. בתוך חברות הפנסיה שלנו יושבות מחלקות שהטייקונים יכולים לשכור לשירותם. למה? כדי שמחלקות אלה ישכנעו את חברות הפנסיה הגדולות (את עצמן) להלוות להם כסף. נשמע כמו ניגוד אינטרסים? קוראים לזה חיתום, שם מבלבל לאיך לעשות הרבה כסף בתקופות הגאות ולתת ללקוחות לשלם את החשבון בתקופות הרעות.

אתם מבינים? בתקופות הגאות המלחמה היא בין מנהלי קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות - מי יוביל את ההנפקה של הטייקון ויזכה לרווח של עשרות מיליוני שקלים, שזורמים ברוב המקרים היישר לכיסיהם של אותם מנהלים. כן, יש חומות סיניות, מנהלי ההשקעות לא מדברים עם מנהלי החיתום, הפרדה מוחלטת ועוד מיני סיפורים ומעשיות.

כשכל כך הרבה כסף מונח על השולחן וכשמנהל ההשקעות מקבל טלפון מבעל הבית, ישנו גם הטיעון המקצועי שמסביר מדוע ההשקעה באילן בן־דב ראויה אף שכבר שלוש פעמים לא החזיר את הכסף, מדוע צריך וכדאי לאפשר לדנקנר לגלח מאות מיליונים מהפנסיה, ושיצחק תשובה בכלל צריך להדליק משואה ביום העצמאות, כי הוא עשה מעל ומעבר למה שחייב אותו החוק וגילח רק 60% מהחוב שנטל.

מנהלי קרנות הפנסיה לומדים להתנהל מול לווים בעייתיים

 

השנים הראשונות הן הכי קשות. אם עברתם אותן וייצרתם את הכללים הנכונים, יהיו לכם חיים נפלאים יחד, כך הבטיח לי הרבי ביום שבו התחתנתי. גם ביחסים בין המלווים ללווים צריך לעבור את תקופת הלימוד הזאת, הנמצאת בעיצומה.

אם מי שמנהל לנו את הפנסיה לא יהיה עסוק רק בניהול הפנסיה, אם לא ייקבעו כאן נורמות של שכר ועונש במקרה שבו מישהו מעז לא להחזיר את הכסף בזמן, אם לא יתבעו מהלווים תנאי אשראי קשוחים וביטחונות - מי שימשיך לשלם את המחיר יהיה מי שעובד, חוסך לפנסיה ומקווה לעמוד בתשלומי המשכנתא. עד שכל הדברים הטובים הללו יקרו, צריך פיקוח.

המפקח על שוק ההון באוצר עודד שריג הוא הרגולטור של כל גופי ההשקעה הגדולים הללו. שמואל האוזר, יו"ר רשות ניירות ערך, הוא הרגולטור של קרנות הנאמנות. הם צריכים להעביר את הגופים המוסדיים מסדרי בושה בכל פעם שאלה יקבלו החלטה שנראית מנוגדת להיגיון הבסיסי: שקיפות מלאה של דרך קבלת ההחלטות, של הנימוקים בוועדות ההשקעה ועוד מיני מסמכים שונים שיוציאו את החשק להיכנס לעסקאות שמריחות רע.

מה צריך 1

 

מי שלא משלם צריך להיענש, מי שמנהל כספי פנסיה, גמל והשתלמות לא עושה שום דבר אחר, ומי שלא החזיר כסף צריך לציין את זה. בכל תשקיף או דירוג אשראי של חברות הדירוג צריך להיות כתוב באותיות גדולות וברורות: "האיש שאתם הולכים לקרוא עליו עכשיו מאות עמודים ויסביר לכם באותות ובמופתים למה כדאי לתת לו כסף, שמט חוב בעבר. רק שתדעו". כל כך פשוט, כל כך רחוק מהמציאות שלנו.

מה צריך 2

 

אי אפשר להמשיך עם האדישות. אם אנחנו, שהבנק ייקח לנו את הבית אם לא נשלם, לא נדרוש יותר - לא נקבל יותר. אם לא נרים טלפון לחברה שמנהלת לנו את הכסף (כן, זה דורש לדעת איפה הכסף שלנו מנוהל) כשמשהו לא נראה לנו, אם לא ניקח את הכסף שלנו ונעבור למתחרה, אף אחד לא יספור אותנו במאבק על הכסף שלנו. שלנו, לא של אף אחד אחר. 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות