אלבום: אריק קלפטון / "Old Sock"
קלפטון אמר כבר שהאלבום מבחינתו הוא תחנות בזמן, שאיתן הוא חש נוח - וזו בדיוק ההרגשה כאן
קליל. סוף סוף קליל. נדמה היה שאריק קלפטון העמיק לעת בגרותו יותר ויותר בבלוז, וניפק אלבומים שאמנם היה נאמנים לחלוטין לרוח הדלתא - אבל גם שידרו לעתים סוג של לאות. והנה, סיבוב פרסה: אלבום של קאברים שהוא רכבת הפתעות של ממש, מענגת וגם אופטימית.
קהל היעד: חובבי קלפטון־לייט, כלומר של שירים קלילים, שלא לומר מוכרים יותר.דבר המבקר: קלפטון אמר כבר שהאלבום מבחינתו הוא תחנות בזמן, שאיתן הוא חש נוח - וזו בדיוק ההרגשה כאן.
צלילי עיבוד הרגאיי של השיר הפותח, "Further On Down The Road", מחזירים אותך לימים של "I Shot The Sheriff", ונחמד לשמוע את קלפטון חוזר להשתעשע ויוצא קצת מהפוזה הבלוזית הכבדה שבה עטף את עצמו. בכלל, האלבום הזה מזכיר מסע לאורך הקריירה של קלפטון, כשהשיר השני מארח ידיד ותיק מאוד, ג'יי ג'יי קייל - שתרם לקלפטון שלל להיטים בעבר (הגדול שבהם "קוקאין" מן הסתם). הפעם השניים משתפים פעולה ב"Angel", שיר על אהבה ברקע אורבני קודר שכתב קייל (וגם שר כאן). ומשם עוד שלל מעברים בין שירים של יוצרים מוכרים - גם פיטר טוש, גם אוטיס רדינג, ג'ורג' גרשווין ורבים אחרים. בשירים כמו "The Folks Who Live on The Hill", קלאסיקה של אוסקר המרשטיין
וג'רום קרן, אפשר לשמוע בבירור כמה יפה הקול של קלפטון, גם אחרי כל השנים - וזה אחד הביצועים היפים והנוגעים ללב באלבום. ואילו הסינגל מהאלבום, "Gotta Get Over", מספק פאנקי מקפיץ ואת צ'קה קאן, מה שמזכיר את קלפטון של האייטיז. אבל אולי הביצוע שמושך תשומת לב רבה במיוחד הוא זה שמחלק קלפטון ל"Still Got The Blues" המיתולוגי, של הקולגה - הגיטריסט הענק גארי מור, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. בניגוד לגיטרה הצלולה, הזועקת, של מור, קלפטון מעניק כאן פרשנות אחרת לחלוטין, שקטה ומופנמת, שנשענת על מקורות הבלוז שלו, ורק בסוף הגיטרה חולקת הומאז' ברור למור המנוח. לא כל השירים מבריקים - הדואט עם פול מקרטני, "All Of Me", מאכזב, והאחרון פשוט מתפייד שם לרקע. אבל התמונה השלמה היא של אלבום נעים מאוד, של אמן ותיק שפשוט נהנה לחלוק את אהבותיו המוזיקליות (הליקון, 53 דקות).
שורה תחתונה: קלפטון חוזר לעשות כיף.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה