התקציב הדו-שנתי: ברוך שפטרנו

את המהלך של שר האוצר הנכנס יאיר לפיד היה צריך לבצע כבר לפני שלוש שנים שר האוצר היוצא יובל שטייניץ. בבסיס ההחלטה להכין תקציב לשנתיים מראש, במקום לשנה כפי שנהוג בעולם, עומדת היומרה שבארץ ניתן לתכנן מהלכים כלכליים זמן רב מראש. וכדי להבין עד כמה יומרה זו מופרכת, מספיק להזכיר פרשה אחת.

התקציב הדו־שנתי האחרון הוכן באוצר בקיץ 2010, כאשר נראה היה שהמשבר האחרון כבר מאחורינו. אותו תקציב צפה כי המשק הישראלי יצמח ב־2012 ב־4%, ההכנסות ממסים יסתכמו ב־232.3 מיליארד שקל והגירעון בתקציב יגיע ל־2% מהתוצר (18.3 מיליארד שקל).

חצי שנה בלבד לאחר אישור התקציב נאלץ שר האוצר להתייצב מול ועדת הכספים ולדווח לה כי המציאות לא התיישרה על פי התחזיות. התחזית הכלכלית המעודכנת, הסביר אז שטייניץ לחברי הוועדה, היא שהמשק יצמח בשנה רק ב־3.2%. כתוצאה מכך גביית המסים תהיה נמוכה מהתחזית שעל פיה הוכן תקציב 2012 ביותר מ־11 מיליארד שקל ותסתכם ב־221 מיליארד שקל. גם הגירעון יהיה גדול מהחזוי ויגיע לרמה של 3.4% מהתוצר (יותר מ־30 מיליארד שקל).

חלפה עוד חצי שנה, ונתוני האמת על מצב המשק ועל מצב תקציב 2012 הראו עד כמה חבוטה ומוטעית היתה התחזית המקורית. המשק צמח בשנה שעברה רק ב־3.1%, גביית המסים הסתכמה ב־218.6 מיליארד שקל והגירעון זינק לכ־39 מיליארד שקל.

מעבר לסיפור הלא ממש משעשע על תחזית שלא התממשה, יש לעניין גם חשיבות מעשית. בנושא התקציב והגירעון, שם המשחק הוא אמינות ועמידה בתחזיות. הממשלה אינה פועלת בחלל ריק, ואחרי הפעולות וההצהרות שלה עוקבים כל הפעילים במשק ובשוק ההון המקומי, וגם גופים בינלאומיים גדולים כמו קרן המטבע הבינלאומית וחברות דירוג האשראי.

לכן כשהממשלה מכינה תקציב ארוך טווח שאינו עומד במבחן המציאות, משנה את התחזיות, וגם הן בסוף לא מתממשות - הדבר האחרון שאפשר לדבר עליו בהקשר זה הוא רצינות ואמינות.