חוסר ביטחון תעסוקתי: שליש מהשכירים היו מובטלים מעל שנתיים מתוך 6 שנים

המספרים מאחורי חוסר הביטחון התעסוקתי של ציבור העובדים בישראל: בין השנים 2005 ל-2010 רק 45% מהשכירים עבדו באופן רציף, כלומר לא היו מובטלים בכלל. כל השאר ידעו לפחות תקופת אבטלה אחת של חודש לפחות ושליש ידעו לפחות שתי תקופות אבטלה כאלו, וכל זאת בשנים שברובן המשק צמח בשיעור של כ-5% בממוצע.

לשם השוואה, מחקר שבדק את אותה שאלה לגבי השנים 1982-1995, מצא כי רק כ-33% מהשכירים לא עבדו לפחות תקופה אחת במהלך 12 השנים הללו. גברים, אולי באופן מפתיע, פגיעים הרבה יותר למצב של אבטלה – כ-50% מהם מצאו את עצמם לפחות פעם אחת בלי עבודה, לעומת כ-40% מהנשים.

הנתונים עולים ממחקר חדש של הביטוח הלאומי שנערך על ידי מירי אנדבלד ודוד אלכס גאליה ומביאים לישראל את מה שב-OECD נהוג לעשות באופן רציף – לקחת את קבצי רשות המסים, שאלו הם הנתונים המדוייקים ביותר שניתן למצוא לגבי התנהגות שוק העבודה – ובעזרתם לנסות ולהבין איך נראה חיי היום יום של ציבור העובדים בישראל.

לשכת התעסוקה בתל אביב | צילום: יריב כץ

המחקר מחלק את התקופה 2005-2010 לחלקים של פרקי זמן של עבודה ופרקי זמן של אבטלה שנמשכת חודש לפחות כאשר לא מן הנמנע כי האבטלה היא תוצאה של התפטרות ולא פיטורים. מעניין לשים לב לאורך של כל פרק זמן. כך לדוגמה גברים שחוו לפחות פרק זמן אחד של אבטלה חוו אותו לאורך של לא פחות מ-7.7 חודשים רצופים. כלומר שגם אם אותם גברים התפטרו ולא פוטרו אז הם חוו פרק זמן ארוך מאוד של אי תעסוקה. בקרב נשים אי התעסוקה נמשכה בממוצע "רק" 7.5 חודשים. במקרה של גברים ונשים שחוו 2 פרקי זמן של אבטלה, מדובר על אבטלה שנמשכה סך הכל לא פחות מ-29 חודשים. באופן כללי ניתן לומר כי בניגוד אולי לאינטואיציות ראשוניות, פרקי הזמן של אבטלה גם אצל גברים וגם אצל נשים הם יחסית דומים באורכם.

השפעות הרסניות לטווח הארוך

מעבר לבעייתיות עצמה של האבטלה, יש לה גם השפעות הרסניות בטווח הארוך. מספיק להסתכל על ההשפעה של אבטלה על החסכון הפנסיוני על מנת לקבל תמונת מצב. אם תקופת אבטלה ממוצעת מגיעה ל-7.5 עד 7.7 חודשים זה אומר שבכל הזמן הזה המובטל או המובטלת לא מפרישים לחסכון פנסיוני וכך מקטינים את הקצבה שהם יקבלו בעת שייפרשו לגמלאות.

בנוסף, וזה החלק הבעייתי ביותר, במקרה של פיטורים, הם זכאים למשוך את כספי פיצויי הפיטורים שלרוב מופרשים להם על ידי המעסיק כל חודש אל תוך החסכון הפנסיוני עצמו. כאשר אדם לא מוצא עבודה במשך זמן רב הוא מחפש כל אמצעי שניתן על מנת להמשיך ולשמור על רמת חיים דומה לזו שהיתה לו בזמן העבודה, במיוחד אם יש גם ילדים שצריך לפרנס, ואז הפיתוי של משיכת הפיצויים מקרן הפנסיה רק גדל. אלא שצפירת ההרגעה בטווח הקצר מתחלפת בבעיה קשה בעת הפרישה, שכן המשיכה של פיצויי הפיטורים יכולה להקטין את הקצבה החודשית במאות ואף אלפי שקלים.

תלוש משכורת. בזמן האבטלה לא מפרישים לחסכון הפנסיוני | צילום: גלעד קוולרצ'יק

מסקנה נוספת שעולה בסערה מן המחקר היא כי אם פרק הזמן של אי התעסוקה יכול בקלות להגיע ליותר מ-7 חודשים רצופים, אז יש להסיק מכך מסקנות קשות על רמת רשת הביטחון הסוציאלי הישראלית. כיום דמי האבטלה יכולים להינתן רק לתקופה של עד חצי שנה רצופה. כלומר, שיש סיכוי טוב לכך שבמקרה של אבטלה, גם אם המשק צומח ושוק העבודה יחסית טוב, קל מאוד להידרדר למצב של הזדקקות להבטחת הכנסה, פשוט כי מאבדים את הזכאות לקצבת האבטלה.

ישראל משקיעה פי 4 פחות בעידוד שוק העבודה מהמדינות המפותחות

אנדלבד הסבירה ל"כלכליסט" כי "ברור ששוק העבודה היום הוא דינמי הרבה יותר ועובדים עוברים בין עבודות, אבל אפשר לראות שהיציבות התעסוקתית פחתה לאורך השנים ויותר זמן אנשים מבלים באבטלה או באי תעסוקה ותקופה ארוכה. אז כן, שוק העבודה הוא יותר דינמי, אבל שכחנו בישראל שהכל זה עניין של מידה. הביטחון התעסוקתי אצלנו הוא נמוך יותר מאשר במדינות המערב כי יש יותר העסקה דרך קבלנים והחלשה של האיגודים המקצועיים. כלומר אותה דינמיות היא לא בהכרח בידיים של העובדים, אלא למעשה מדובר על דינמיות שנמצאת בעיקר בידי המעסיק. אנחנו נמצאים בקצה הימני של מדינות מערב אירופה בכל הנוגע לשוק התעסוקה".

אחד הפרמטרים שמראים זאת יפה הוא ההשקעה של ישראל במה שנקרא מדיניות פעילה בשוק העבודה – כל הפעולות מצד המדינה שנועדו לעזור לעובד למצוא עבודה או לשמור אותו בעבודה, כגון הכשרות מקצועיות, שירות התעסוקה, מעונות יום, מס הכנסה שלילי ועוד. כל אלו בישראל מהווים כ-0.2% מהתקציב, בעוד במדינות ה-OECD הממוצע הוא פי 4 ומדינות מערב אירופה כמו גרמניה ובוודאי מדינות סקנדינביה מוציאות גם פי חמש ויותר מכך. ועדה לבחינת מדיניות התעסוקה בראשה עמד מי שהיה אז המשנה לנגיד בנק ישראל, פרופ' צבי אקשטיין, המליצה כבר ב-2008 לשים דגש על מדיניות שכזו על מנת להעלות את שיעור ההשתתפות בכח עבודה ובעיקר לעודד עבודות מכניסות ומודרניות, אך הדבר עוד לא נעשה.