ביקורת אלבום: האמיצה

לפעמים זה פשוט קורה. מהצלילים הראשונים אתה מבין שמדובר באלבום שייכנס בשקט לרשימת האלבומים הישראלים הטובים של השנה, ואולי אף מעבר לכך. עוד האזנה, ועוד האזנה, והתחושה רק מעמיקה ומתחזקת. אליוט (שרון בן עזר) יצרה כאן, בגיל 46, יצירת מופת, שכל תחנות הקריירה שלה נוצצות בה ככוכבים. יחד עם הרבה חברים טובים, מפעפע הכשרון הגדול שלה בכל אחד מעשרת הקטעים של האלבום, שמרכיבים אמנות יפהפיה. כזו שמעלה דמעות בעיני המאזין, שמוצא עצמו מתרגש כפי שלא התרגש זמן רב מיצירה ישראלית.

עטיפת האלבום. נס קטן ואמיץ

אומץ. המילה הקטנה הזו מאפיינת לא רק את האלבום הזה, אלא בעצם את כל הקריירה של אליוט, עוד מימיה בהרכבים דורלקס סדלקס ופוליאנה פרנק. בכל חודש נוחתים על השולחן שלי שלל אלבומים ישראליים פחדניים. נורא נעימים לאוזן, אבל לא הרבה מעבר לכך. כאלה שחוששים לסטות מהנורמה, המוכתבת על ידי תוכניות הריאליטי המוזיקליות ותחנות הרדיו. כל צליל יושב במקומו המאז'ורי או המינורי, כל שיר מתעגל יפה לאזור הארבע דקות. על הרקע הזה, אלבום כמו "5772" של אליוט הוא סוג של נס קטן ואמיץ, וכדאי לכם לשמוע אותו אם אתם רוצים להבין מהו אומץ אמנותי אמיתי. ללכת אל המחוזות הפראיים, הלא שגרתיים, כאלה שדורשים את מילת המפתח – האזנה.

זרימה טבעית ועדינה

גדולתם של אלבומים שחורגים מהנורמה, היא שקשה מאוד לדבר עליהם בחלקים, אלא רצוי להתייחס אליהם כיחידה אורגנית אחת. וכך גם באלבום הזה, מהקטע האינסטרומנטלי הקסום "פתיחה", שמתכתב עם אמביינט ורוק מתקדם, דרך השירים – באנגלית ובעברית, מקוריים וכאלו שהלחינה למילות משוררים כמו מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי ואסתר ראב – סבתה של אליוט. הזרימה בין הקטעים טבעית, עדינה, ונדמה שהיא מסכמת את כל הצדדים של האמנית המורכבת הזו. גם ת"א וגם לונדון, גם חיבוק לעבר וגם אוזן קשבת להווה.

הנה כמה קטעי מפתח באלבום, שמספקים חוויית האזנה שקשה להתאושש ממנה: "I Look Like My Mother" שמבצעת אליוט עם הרכב על - עינב ג'קסון כהן בפסנתר, יהוא ירון בבס ורונה קינן בגיטרה - פשוט ישבור לכם את הלב. "אתם ואנחנו", טקסט אדיר של ויזלטיר מקבל קטע של כמעט תשע דקות, שהוא עולם ומלואו - סלסולים של דביר כחלני, ספוקן וורד של אליוט שחורך את הביטים שמשמשים לו כעריסה, ומשפט הסיום המצמרר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג". ויש גם ביצוע מרטיט לקלאסיקת הילדות "אבא שלי" של תלמה אליגון רוז (האלבום מוקדש לזכר אביה של אליוט). ופתאום מגיח לקראת סוף האלבום קטע שוצף בשם "מה שראיתי", שגורם לגוף לקבל שורת מכות חשמל ולרצות שזה לא יסתיים לעולם, עוד ועוד ועוד.

זאת אמנות גדולה, של מוזיקה, של חיבורים, של מילים שבאמת אומרות משהו ולא סתם נשזרות זו בזו. כמו מילות השיר "אין גבול לאהבה" שסוגר את האלבום: "אין שום כדור, או חוק, או אדם אשר ישתיקו אותי לעולם, אז תקשיבו כולם: אין לה גבול, לאהבה... אז תקשיבו, כולם: לא יעצרו אותי עם דם" (הוצאה עצמית, 45 דקות).