כללי המשחק החדשים

למעלה משישה חודשים עבד בנק לאומי על המתווה להסדר החוב שהעניק לגנדן, החברה שבאמצעותה שולט דנקנר בפירמידת אי.די.בי, מול אדוארדו אלשטיין. נסיעות לארגנטינה, דיונים, מסמכים, התניות. הסכם סבוך למדי. ואז, בתוך פחות משלושה ימים, הוא התפוגג. הקרדיט, במרכאות או שלא, מגיע לציבור. אותו ציבור מתלהם שיצא נגד המהלך משום שאמור היה לכלול מחיקת חלק מהחוב של נוחי דנקנר לבנק. 

לא רק זאת, אלא שאותו ציבור אף גרם לאחד הרגולטורים החזקים ביותר במשק — בנק ישראל — להודיע על בדיקת הסכם מחיקת החוב, ובהמשך להחלטה משותפת שלו עם האוצר על הקמת ועדה לבחינת מחיקות האשראי במערכת הבנקאית. חתיכת הישג. אם בשנים האחרונות כבר הספקנו להתרגל לעובדה, שבעיקר במערכת הבנקאות, הרגולטור הוא השולט האמיתי, הרי שבשבוע שעבר הומלך שולט חדש — הציבור הרחב.

גובה המחיקה אינו הסיפור

ייתכן מאוד שההישג של הציבור יעלה יותר לכל הבנקים, לכל מחזיקי האג"ח ובכללם לציבור, שייאלצו בסופו של דבר לבצע מחיקות גדולות יותר על ההלוואות שהעמידו לדנקנר ולחברות שבשליטתו. אבל מי שמתעקש לראות את הסיפור רק דרך הפריזמה הצרה של גובה המחיקה, מפספס את העיקר.

גם כל ניסיון להסביר את התלקחות הסיפור בשנאת דנקנר או במיאוס של הציבור במערכות הבנקים, הוא בריחה מהאמת. האמת היא שהציבור הזועם כאן כבר הרבה זמן. אלה לקוחות הבנקים, הקוטג' וחברות הסלולר — אותם לקוחות, שבואו נודה על האמת, נחלבו במשך שנים רבות על ידי החברות.

נוחי דנקנר ורקפת רוסק עמינח | צילום: אלירן אביטל

הלקוחות הפכו במרוצת השנים לגורם דומיננטי בקבלת ההחלטות של הארגון ("הלקוח הוא המרכז" ושאר סיסמאות), אך כעת הם הרבה יותר מזה — יש להם צד אקטיבי בקבלת ההחלטות. אז הם גרמו להורדת מחיר הקוטג', וכעת לביטול ההסכם מול אלשטיין. אותה חוכמת המונים שלא היתה מצליחה להגיע להסכם כה סבוך עם אלשטיין, אותה חוכמת המונים שלבטח לא יודעת לנתח את ההשלכות של ביטול ההסכם — אותה החוכמה מזיזה מהלכים.

יש מי שיגידו שיש בכך סכנות רבות. הרי לא ייתכן שתאגיד פיננסי ענק ינוהל בידי הציבור, ושהסדרי חוב עם לקוחות פרטיים ישונו בהתאם לגחמותיו של הציבור. אבל זו המציאות, והיא לא נולדה בוואקום, אלא במקומות שבהם מנהלים כשלו, בעלי שליטה עשקו, וציבור מרגיש מרומה. המציאות הזו לא הולכת להשתנות, וארגונים שלא יפנימו את השינוי הזה ויתחילו לקחת אותו כחלק מהפרמטרים שלהם בקבלת החלטות, עלולים להיות הבאים בתור.

ההבדל בין לאומי לתנובה

מנכ"לית לאומי רקפת רוסק־עמינח וחברי הדירקטוריון שלה פעלו על פי מה שמנחה אותם לכאורה החוק — טובת בעלי המניות. תוך כדי תנועה הם הבינו שאין כל סיכוי שהעסקה תצא לפועל. בנק מזרחי טפחות ומחזיקי האג"ח של אי.די.בי, שאמורים היו לתת את ברכת הדרך להסכם, נאלמו דום, כך שלמעשה בתוך פחות מיומיים נשאר לאומי בחזית הקרב, כשבידיו נייר חסר כל ערך.

ולסיום, מילה טובה אחת לרוסק־עמינח. אמנם בשונה ממחאת הקוטג', ללאומי לא היה חוזה חתום, שחייב אותה להחליט אם לסגת ממנו או לא, כך שהיא יכלה לתת למציאות לגרום לדברים לפעול לטובתה. אך בניגוד לזהבית כהן, יו"ר תנובה לשעבר, היא השכילה לקרוא במהירות את מצב העניינים ולא לנסות להילחם בו כשאי אפשר. עכשו נותר גם לקוות שהיא ושאר המנהלים הבכירים במשק יבינו שלא מדובר בהתקף לא רציונלי של הציבור, אלא בכללי משחק חדשים, ושיש להתאים את מערכת קבלת ההחלטות הניהוליות אליהם.