צילום: אוראל כהן
גם הסדרי החוב שעושים המוסדיים על הכוונת
המקרה של נוחי דנקנר ולאומי הוא איתות לכל הגופים שמנהלים את כספי הפנסיה ויידרשו ללא מעט הסדרי חוב נוספים בשנים הקרובות: אין הנחות, אל תתעסקו עם כספי הפנסיה של הציבור ותפסיקו עם מדיניות היד הרכה כלפי שומטי החובות
קראו עוד בכלכליסט
מבקשים מערוף
אז ממה נמאס לציבור הפעם? נמאס מהסדרי החוב, שמיטיבים עם הלווים הגדולים במשק אבל יורדים לחייהם של אלה שלא סוגרים את החודש. נמאס מהרשימות השחורות שמנהלים הבנקאים כלפי לווים קטנים ואלמוניים, אבל חומקים מהן אנשי עסקים כמו מוטי זיסר ונוחי דנקנר, אף שמצבם גרוע עשרות מונים ממצבם של מאות אלפי לווים אחרים.
נמאס מאנשים כמו אילן בן־דב, שחושבים שכספי הפנסיה שלנו הם הפקר ושאפשר לא להחזיר אותם פעם, פעמיים ושלוש ועדיין לבוא בפעם הרביעית ולבקש מאיתנו לעשות מערוף, למחול על כמה עשרות מיליונים ולבטוח בכוכבים - כי הפעם זה יהיה אחרת. נמאס ממנהלים שכירים עם אוטיזם חברתי כמו ניר גלעד, שמתקשים להסתפק ב־83 מיליון השקלים ששוכבים להם בחשבון הבנק ומסבירים לציבור למה הם לא צריכים לקחת סיכונים אף שהחבר'ה מגדרה־חדרה חייבים לסכן את כספי הפנסיה שלהם אם הם רוצים שיהיו להם כמה גרושים בפנסיה.
ואולם, לא פחות נמאס מהגישה הפטרנליסטית של רוב הגופים המוסדיים, כאילו הם יודעים מה הכי טוב ונכון לציבור החוסכים לפנסיה. הם לא. ונמאס לראות אותם מתקפלים פעם אחר פעם, הסדר חוב אחרי הסדר חוב, ומאפשרים לבעלי השליטה שכשלו להמשיך לעשות בדיוק - אבל בדיוק - את מה שעשו בעבר.
קחו למשל את נוחי דנקנר, שכשל כישלון חרוץ בניהול אי.די.בי. בחודשים האחרונים ברור לכולם שאי.די.בי היא מת מהלך, זומבי שלווה עשרות מיליארדים מכספי הפנסיה ויתקשה להחזיר אותם, וכך גם יש לנהל אותו. למרות זאת ביקש דנקנר למנות באין מפריע חבר כנסת לשעבר, שבמקרה או שלא יזם הצעת חוק שהיטיבה עם שופרסל של דנקנר, לדירקטור חיצוני בחברה. נמאס שמינוי כזה או אפילו כוונה למינוי כזה עוברים מבלי שהגופים המוסדיים עוצרים ואומרים - רגע זה לא מריח טוב, מצטערים, אי אפשר.
מושכים זמן
הגיע הזמן שהגופים שמנהלים עבורנו את הפנסיה יחליפו דיסקט ויפסיקו להסביר לנו שאם רק ניתן לאותו דנקנר עוד קצת זמן נוכל לראות בחזרה חלק מהכסף שהלווינו לו. אותו דנקנר, שרק לפני שלוש שנים עשה על גב המשקיעים עסקת בעלי עניין מכוערת (ישראייר) והעביר לציבור, גם אז כמעט ללא השגחה של איש, התחייבויות אישיות שלו בהיקף עשרות מיליוני דולרים. נמאס מהמדיניות ה"גרושניקית" המאפיינת את הגופים המוסדיים בהסדרי החוב הרופסים שהם מייצרים עבורנו - כי "ככה הם ממקסמים את התמורה ללקוחות שלהם".
המקרה של נוחי דנקנר ולאומי הוא איתות לכל הגופים שמנהלים את כספי הפנסיה ויידרשו ללא מעט הסדרי חוב נוספים בשנים הקרובות: אין הנחות, אל תתעסקו עם כספי הפנסיה של הציבור. שניים־שלושה של אין הסדרים, שתיים־שלוש חקירות עומק בבתי משפט, ותראו אילו מאמצים עושים כאן בעלי השליטה כדי לא להסתבך עם המשוגע החדש בשכונה, מי שמנהל את כספי הפנסיה.
מנהלי הפנסיות צריכים להבין שהציבור הפסיק להיות אדיש. שהם כבר לא יכולים באין מפריע להרוויח ממכירה ומשיווק של ניירות ערך, שהם קונים אחר כך לתיקי הפנסיה. שניגוד העניינים לא יכול להימשך וגם לא היד הרכה שהם מפגינים כלפי שומטי החובות. אם הם לא יבינו שזה לא יכול להימשך, הם ימצאו את עצמם במקום שבו מצא את עצמו בנק לאומי. מותקפים, שנואים ובעיקר חסרי אונים מול נחשול ענק של ציבור זועם.
כל מה שהם צריכים לעשות הוא לחזור לסקר שערך "כלכליסט" באוגוסט 2012, ובו ענו 80% מהנשאלים כי היו מוכנים לוותר על סכום כסף חד־פעמי, ובלבד שהמוסדיים יבואו חשבון עם בעלי שליטה שלא עמדו בחובות שלהם, יפרקו את החברות שלהם וילמדו אותם לקח - גם אם בהסדר חוב ניתן היה להשיג יותר מאשר בפירוק.
שוכחים את הערכים
ועכשיו, אחרי שאמרנו את כל זה, כדאי לזכור: הסדרי חוב הם חלק מהנוף של עולם האשראי. לעולם יהיו כאלה שלא יצליחו לעמוד בתנאי האשראי, שהתוכניות שלהם לא יתממשו. אם לא יהיו כישלונות לא יהיה גם מי שיצליח. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: מי שלא סופר את ציבור המשקיעים (ניר גלעד שביקש לאשר לעצמו שכר של מיליונים רגע לפני שהוחמרו התקנות בנוגע לאופן אישור השכר), מי שהעביר עסקאות בעלי עניין מפוקפקות שהרעו את מצבם של בעלי המניות מן הציבור (דנקנר ועסקת ישראייר), מי שעשה לציבור כבר שתי תספורות לפחות (אילן בן־דב) ומי שחלב את החברה בדמי ניהול, חי חיי פאר ונכשל (מוטי זיסר). כל אלה, כשהם באים לבקש את עזרתו של הציבור במחיקה של מיליונים, צריכים לקבל תשובה שאיננה נסמכת רק על השיקול הכלכלי הטהור, אלא גם על הרקורד העסקי, על ההתנהלות הערכית והמוסרית. למה? כי נמאס.
3 תגובות לכתיבת תגובה