להתפשר או לחכות: האלטרנטיבות של לאומי

מלבד האפשרות לנסות ולהיפרע באמצעות הערבות האישית שנתנו בעלי המניות בגנדן לבנק לאומי, בפני בנק לאומי עומדות שלוש אפשרויות פעולה נוספות מול דנקנר. לכולן יתרונות בצד חסרונות, והשורה התחתונה היא שבחלקים הגבוהים של הפירמידה סיכויי הבנקים לקבל משהו נמוכים יותר, ולהפך - בחלקים הנמוכים הם גבוהים יותר.

פירוק ככל נושה יכול בנק להגיש בקשת פירוק. כשמדובר בחברות פעילות ממנים כונס נכסים, מחליפים את ההנהלה ואת שאר נושאי המשרה והופכים לבעלים ולמפעילים. אמנם לבנקים יש מגבלה - איסור אחזקה משותפת בנכסים פיננסיים וריאליים, אך הם יוכלו לקבל אישור לכך לתקופת מעבר, עד שהנכס יימכר בידי כונס הנכסים מטעמם. בקשת פירוק תהפוך את הבנק ל"איש הרע" מול דנקנר, וזה תפקיד שהם לא אוהבים למלא. לכן הם יעדיפו להמתין שאחרים יתניעו מהלך.

נוחי דנקנר | צילום: גיא אסיאג

להמתין לאחרים האפשרות הנוחה יותר לבנק כיום היא להמתין עד שהמפקח על הבנקים יאמר את דברו, ובעיקר עד שנושה אחר יתקדם בפעולותיו מול דנקנר (כמו מחזיקי האג"ח של אי.די.בי פתוח). למקרה שתידון בקשת פירוק מחייב חוק התספורות החדש מינוי מומחה מטעמו של בית המשפט שבוחן את האינטרס החברתי והציבורי במלואו. אז הפתרון יכלול גם את הבנקים. אם הבנקים יעדיפו לא לעשות כלום, יוכלו בעלי המניות להגיש תביעה ייצוגית על מחדלי הבנקים בהבטחת החוב.

הסדר חוב אף שהבנק התקפל מההסדר שהוצע אין מניעה לגבש הסדר חלופי טוב יותר. הבנק נמנע מלהודות שנסוג בגלל הלחץ הציבורי, כי לא טוב לו להיראות לחיץ וסחיט, והעדיף לתלות את הנסיגה בספק שהכסף המובטח מארגנטינה אכן יגיע.

אילו אלשטיין היה מזרים כסף לאי.די.בי אחזקות ולא לגנדן, ייתכן שהחברות הציבוריות היו שורדות. לדנקנר ניגוד אינטרסים בין היותו בעל חוב אישי בגנדן לבין היותו בעל החוב בחברות הפעילות שבתחתית הפירמידה. לא ברור למה אלשטיין נעתר לבעל החוב האישי דנקנר (אולי בהשפעת רבנים ששניהם מכירים?), אבל ברור יותר למה יחליט, אם עדיין לא החליט, לחזור בו.