אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אהבת אמת" צילום: איי אף פי

"אהבת אמת"

סיפורה של דורטמונד הוא על עמידה ביעדים תוך שמירה על ערכים. סיפור שהוא השראה לכל קבוצה בלי כסף

23.04.2013, 13:37 | אוריאל דסקל

אולי הסה, כתב הכדורגל הגרמני, מביא סיפור שמגלם בתוכו את מה שהופך את דורטמונד לקבוצה כה מיוחדת. זה קרה לפני יותר מ־3.5 שנים והקבוצה היתה ברצף של שישה משחקים ללא ניצחון. עשרה משחקים לפגרת החורף יורגן קלופ, אז מנג'ר חדש בקבוצה, כינס את השחקנים ואמר להם שאם הם ירוצו יותר מ־180 ק"מ קולקטיביים בכל אחד מהמשחקים הנותרים — הם יזכו לשלושה ימי חופשה אקסטרה.

השחקנים עמדו במשימה ועברו את 180 הקילומטרים בפער אדיר ברוב המשחקים. הם זכו לשלושה ימי חופש אקסטרה. "הריצה הזאת גרמה לנו להיות יותר אסרטיביים, יצרנו יתרון מספרי בכל אזור במגרש", הסביר קלופ למגזין "פור־פור־טו". היעד היה פשוט והעמידה בו הביאה להישגים. אחרי אותה עונה דורטמונד יצאה לשתי עונות מופלאות: זכייה בשתי אליפויות וגביע והשתתפות בליגת האלופות. הכדורגל שהיא ניפקה היה מרהיב לעתים ואף חדשני.

הקבוצה גם היתה צעירה — השחקן המבוגר ביותר בה היה השוער רומן וידנפלר (27) ותשעה משחקני ההרכב היו גרמנים. רבים מהם גדלו באקדמיה של דורטמונד, והנתון המדהים ביותר — אף אחד מהם לא עלה למועדון יותר מ־5 מיליון יורו. כיום המצב בדורטמונד די דומה. הקבוצה עדיין צעירה ואנרגטית, וגם השנה היא רושמת הישג מרשים ומגיעה לחצי גמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד. בסגל שלה שחקני בית רבים ורק שחקן אחד שעלה יותר מ־5 מיליון יורו (מרקו רויס). ריאל מדריד, לשם השוואה, עולה למשחקים עם 11 שחקנים ששווים יותר מ־400 מיליון יורו.

הסיפור על דורטמונד הוא סיפור על עמידה ביעדים.

קראו עוד בכלכליסט

שחקני דורטמונד חוגגים. עמדו ביעדים, צילום: איי אף פי שחקני דורטמונד חוגגים. עמדו ביעדים | צילום: איי אף פי שחקני דורטמונד חוגגים. עמדו ביעדים, צילום: איי אף פי

"מנטליות שמתאימה"

 

רק ב־2005 הקבוצה היתה בחובות ענק. אחרי שנים מוצלחות בשנות התשעים היא כשלה בניסיונותיה לחזור לליגת הכסף, ובגלל החתמות של שחקנים גדולים בשכר מגוחך היא נכנסה יותר ויותר עמוק לחובות. ניסיונות להשיק חברת הלבשת ספורט והנפקה כושלת בבורסה גרמו לה להיות מועדון מבולבל שכל מהלך שעשה הכניס אותו לחובות גדולים עוד יותר. הקבוצה היתה יכולה לגמור כמו לידס, שבתחילת שנות האלפיים הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות וכיום נמצאת בליגת המשנה באנגליה.

אבל אז האנס יואכים ואצקה, בעלים של חברת ביגוד משוכלל, מונה ליו"ר הקבוצה והשיקום החל. מיכאל צורק, שחקן דורטמונד לשעבר, מונה לתפקיד המנהל הספורטיבי. מאוחר יותר קרסטן קרמר, בכיר מחברת ספורטפייב, מונה לתפקיד המנהל השיווקי. כיום, על פי הסה, האווירה במועדון מזכירה יותר "סטארט־אפ אינטרנטי" מאשר מועדון כדורגל.

ואצקה הוא המפקד והאחראי על הרוח החדשה במועדון. אבל גם העובדה שמדובר בקבוצת בונדסליגה (50%+ מניה בבעלות אוהדים על פי חוק) אחראית לרוח זו. "תמיד כשיש בעלים עשיר לקבוצה יש הרגשה שמדובר בתאגיד", אומר ואצקה. "אבל זו לא המנטליות של הכדורגל הגרמני. באנגליה האוהד הוא לקוח — אבל אם תגיד לאוהד גרמני שהוא רק לקוח, הוא יהרוג אותך. האוהד הגרמני רוצה להרגיש שהוא שייך והוא חלק מהמועדון". תחושת השייכות מגולמת היטב במוטו שבחרו למועדון, והוא מעטר את חדרי ההלבשה וכל פיסת ציוד ומרצ'נדייז — Echte Liebe (אהבת אמת).

סקאוטים יקרים

צורק אחראי על הרנסנס המקצועי וגם הוא תולה את ההצלחה במודל הגרמני. "לא הייתי רוצה להיות תלוי בגחמות של בעל בית", אמר המנהל בן ה־50, שגדל ושיחק בדורטמונד והתווה את הדרך החדשה והזולה של הקבוצה. מלבד הקמה והשקעה באקדמיה מקומית ברמה גבוהה (לארס ריקן שכבש את שערה השלישי של דורטמונד מול יובנטוס בגמר אליפות אירופה 1997 מנהל אותה), מה שצורק בחר לעשות הוא להתחרות על שחקנים בזירות שהקבוצות העשירות לא הכירו. הוחתמו סקאוטים רבים על חוזים ארוכי טווח והם נשלחו למקומות שקבוצות עשירות לא שולחות את הסקאוטים שלהן. "כיום יש עשרה אנשים במשרה מלאה שמרוויחים בין 7,500 יורו ל־15 אלף יורו בחודש.

תפקידם להסתובב בעולם. הם נעזרים במידע שהם משיגים מכל דבר — משמועות ועד קשרי חברות", מסביר שלומי בן עזרא, יועץ סקאוטינג לקבוצות כדורגל. "ברגע שהם מגלים מישהו — הם בודקים אם הוא מתאים להם במשחקים ובאימונים. ארבעה אנשים מגיעים לאזור של הקבוצה שלו, חיים בעיר ואף עוקבים אחרי השחקן כדי לראות אם הוא מקצוען, צופים בו עד שהם מקבלים החלטה אם הוא מתאים או לא. לפעמים הם מגלים יהלומים של ממש". את שינג'י קגאווה, למשל, הביאו מאוסקה היפנית תמורת 350 אלף יורו. שנתיים לאחר מכן מכרו אותו ב־17 מיליון ליש"ט. הובאו גם שחקנים ממקומות קרובים יותר כמו פולין וסרביה.

השחקנים הגרמנים שמגיעים מחוץ למועדון צריכים להיות אוהדי דורטמונד בדרך כלל. זו מדיניות של הקבוצה. את וקווין גרוסקרויץ, למשל, הביאו מרוט־וייס אהלן בזכות כושר גופני נדיר אבל יותר מכיוון שהוא אוהד דורטמונד מילדות. בסך הכל כיום משחקים בקבוצה רוב של שחקני בית, ובהם מריו גצה, שעשוי להימכר בקיץ ביותר מ־40 מיליון יורו. "שחקנים צעירים זוכים ליותר סבלנות מהאוהדים", הסביר צורק. "הם מעניקים לך אשראי גדול יותר אצל האוהדים".

יורגן קלופ עם ז יורגן קלופ עם ז'וזה מוריניו. מי יגיע לגמר? | צילום: איי אף פי יורגן קלופ עם ז

הצלע השלישית

 

הצלע השלישית ב"שילוש הקדוש" של דורטמונד היא יורגן קלופ. הוא הוחתם ממיינץ כיוון שעל פי ואצקה "הקבוצה שלו היתה קבוצה שמאוד לא היה נעים לשחק נגדה. הם היו מאורגנים ובעלי כוח רצון בלתי נגמר. תמיד הרגשנו שיש להם יותר שחקנים על המגרש". במסיבת העיתונאים הראשונה שלו במועדון הכריז קלופ: "אם הכדורגל יהיה משעמם, הוא יאבד את הזכות שלו להתקיים", והבטיח כדורגל מרגש. הוא קיים. החיבור הרגשי שלו לדורטמונד הוא אחת הסיבות להצלחה. אבל לא מדובר רק על מוטיבטור. הוא מאמן מבריק וחדשני מבחינה טקטית ומבחינת האימונים שהוא ועוזרו הבוסני זלייקו בובאץ' מעבירים.

קלופ הפך את האווירה במגרשי האימונים ל"כיפית", על פי מרקו רויס. הוא בנה את הקבוצה בצלמו — צעירה ונלהבת בלי יותר מדי גינונים של כוכבים, ואפילו כל עובדי המועדון מתלבשים ומתנהגים כמוהו. התחושה הקלילה והכיפית נמצאת גם על מגרשי האימון של הקבוצה, שעליהם מתאמנים גם הילדים של המועדון וגם הקבוצה הבוגרת. "אנחנו רוצים שהילדים יראו את הגיבורים שלהם מקרוב", הסביר ואצקה. בתוך קומפלקס האימונים, שנבנה על בסיס צבא בריטי ישן — יש חדרי כושר, אקדמיה וגם Footbonaut, "מכונת כדורגל", שדורטמונד היא הראשונה בעולם שמשתמשת בה. במכונה זו עומד שחקן ומקבל מסירות שהוא צריך להחזיר אותן לריבועים מוארים.

"הדרך להתקיים"

את סיפור השיקום של דורטמונד עוטף סיפור שיווקי מרשים. הקבוצה אינה יכולה להתחרות בבאיירן מינכן מבחינה מסחרית. בעונה שעברה, למשל, היא הכניסה 189 מיליון יורו בעוד היריבה הגדולה מבוואריה הכניסה 368.4 מיליון יורו. תקציב השכר של שחקנים, מאמנים וסקאוטים של דורטמונד הוא בערך 80 מיליון יורו. כמו אברטון מהפרמיירליג. פחות מאסטון וילה. תקציב השכר של ריאל מדריד עומד על יותר מ־233 מיליון יורו.

ולמרות זאת, אין מרדף מכוער אחר הכנסות. הכרטיסים, על פי ראשי המועדון, חייבים להיות זולים. "אנחנו מוותרים על כ־5 מיליון יורו בשנה בגלל הכרטיסים הזולים", אמר ואצקה. "אימוני הקבוצה חייבים להיות פתוחים לציבור ואנחנו לא שמים את חנות המרצ'נדייז במגרש האימונים כי היא צריכה להיות אזור לא מסחרי". כלומר, שהילדים לא יציקו להורים לקנות להם את החולצה החדשה של הקבוצה, שאגב תמיד חייבת להיות בצהוב או בשחור — בלי שום צבעים מוזרים כמו החולצות של ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד או ארסנל.

עולם הכדורגל לא בדיוק עוזר לההתנהלות הצנועה והנכונה של דורטמונד. "השייח'ים שנכנסו לכדורגל מייצרים מצב לא הוגן מבחינה ספורטיבית", אמר ואצקה לעיתון הכלכלי "Handelsblatt". ואולם, דורטמונד הפכה למודל לחיקוי. אפילו ליברפול רוצה ללכת בעקבות הקבוצה הגרמנית. "אפשר להתמודד עם היריבות מבלי להוציא 80 מיליון ליש"ט בכל קיץ", אמר ברנדן רודג'רס, מנג'ר הקבוצה האנגלית. "תראו את דורטמונד — קבוצה שהתקשתה מבחינה פיננסית אבל נבנתה מחדש. נדרשו לה כמה שנים, אבל היא זכתה בליגה ועכשיו היא גורמת ליריבות הכי גדולות לסבול. אם אתה לא צ'לסי או מנצ'סטר סיטי זו בדיוק הדרך להתקיים בכדורגל ברמה הכי גבוהה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות