הזווית האדריכלית: גם תכנון הבית צריך להשתנות

שולמית ישר (48) מתל אביב משתעשעת ברעיון של מגורים משותפים כאמא (של שני בת ה־12) ובוחנת אותו מקצועית כארכיטקטית. בין השאר הקימה את בפייסבוק את קבוצת "נישואי בוסטון" (להצטרפות יש לפנות אליה, (shulamit yashar. "אני רוצה ליהנות מהיתרונות של חיים יחד ולא רוצה לקשור את זה בהכרח לזוגיות", היא מסבירה. "קראתי על נישואי בוסטון (מונח שנולד במאה ה־19 ומתייחס לנשים שאינן זוג אך מנהלות משק בית משותף) וחשבתי על זה כעל מהפכה מחשבתית - מחויבות שלא מתוך אהבה אלא מתוך שותפות. זה פותח אפשרות לסדר חברתי חדש. אני משוכנעת שזה ישפר את איכות ורמת החיים, אבל זה עדיין לא קונקרטי".

מימין אירית ליאני ומשמאל תמי טל | צילום: תומי הרפז

העובדה שהסדר כזה עדיין לא נפוץ, טוענת ישר, קשורה גם לתרבות האדריכלית והנדל"נית, "כי אין היצע מתאים של דירות. כשיהיה לכך ביקוש - ייווצר גם מענה יזמי ואדריכלי. לאורך השנים תכנון המגורים במהותו השתנה מעט מאוד, ללא ביטוי לשינוי העצום שחל בתא המשפחתי. כולנו מכירים את מצוקת הדיור ויוקר המחיה, את היקף הגירושים ומספר ההורים היחידניים, את הילדים שעוברים מבית לבית, את הלוגיסטיקה המורכבת לאחר גירושים. זה מחייב חשיבה מחודשת ויצירת פתרונות חדשים.

"בפרקטיקה, כאדריכלית, אני מנסה ליישם זאת בתוכנית לבניין חדש בפלורנטין, עם חלוקה אחרת מהרגיל בין הפרטי לציבורי. הקומה הטיפוסית תהיה פתוחה, כשהמרחב המוגן הקומתי יהיה חלל משותף. חדר אחד בקומה ישמש חדר ישיבות או אירוח, ויהיה גם חדר לציוד משרדי משותף. המטרה היא למצוא דרך לאפשר חיים קהילתיים שייתנו פרטיות לכל תא משפחתי ובמקביל יאפשרו תמיכה הדדית וכמובן יוזילו עלויות. המצב שבו למשפחה של הורה וילד יש כל מה שמשפחה טיפוסית צריכה הוא אבסורדי. הורה יחיד או זוג שבחר לפרק את החבילה המשפחתית לא בהכרח צריך לוותר על כל היתרונות שבחיי שיתוף".