ביקורת: "Black Rebel Motorcycle Club / "Specter At The Feast

אלבומים שנוצרים בעקבות משבר רגשי מספקים לאמנים הזדמנות להתמודד עם השדים המלווים אותם. ולא חייבים להזכיר את "21" של אדל, אולי אלבום הפרידה האולטימטיבי של השנים האחרונות. אבל במקרה הזה, מדובר במותו הפתאומי והמפתיע של אדם שליווה את הלהקה באופן צמוד במשך שנים.

קהל היעד: חובבי רוק אמריקאי אפל, מנסר ועגמומי במסריו.

דבר המבקר: באוגוסט 2010, במהלך הופעה בבלגיה, התמוטט מייקל בין, אביו של סולן הלהקה רוברט בין וגם מוזיקאי ידוע בזכות עצמו, לקה בלבו ומת בגיל 60. בין האב שימש כטכנאי הקול ואף כמפיק אלבומי הלהקה של בנו, ולמותו היתה השפעה קשה. באלבום השביעי שלהם בחרו חברי הלהקה לבצע גרסת כיסוי לשיר המצוין "Let The Day Begin" של להקתו לשעבר של האב, "The Call", קטע שזכה לתהילה כשהוביל את מסע הבחירות של אל גור לנשיאות ארה"ב ב־2000. ואכן, אווירה כבדה שורה על האלבום הזה, שהוא סוג של מסמך "אחרי מות" האב הרוחני.

האלבום

הסאונד לאורכו מזכיר יותר מכל את הגראנג' הכבד שיצא מסיאטל, וגם בשירים קצביים יותר כמו "Hate The Taste" או "Teenage Disease" התחושה היא של דכדוך ופסימיות, שהיו מתלבשים בול על קורט קוביין המנוח או סאונדגרדן, מנגד. אבל למרות ההפקה המהוקצעת בגירעון שלה והחתירה ללכלוך גיטרות תמידי ובכל ערוץ אפשרי, התמלילים מלמדים אחרת: זה אלבום של שירים פשוטים יחסית מבחינה מוזיקלית, שמדברים על התמודדות עם כאב, וכל השאר זו רק עטיפה רוקרית מתוחכמת יותר או פחות.

הבעיה היא שלא כל הלחנים מעניינים מספיק, וכשזה מגיע בשעה רצופה, זה יכול להתיש את האוזן והנפש, שמשתוקקות לקצת עדינות כמו בשיר "Some Kind Of Ghost", או התפילה המהדהדת "Sometimes The Light" שכמוהם אין מספיק. ובכל אופן, שיר הסיום המצמרר "Lose Yourself" מחזיר את האמון בכישרון הרב של השלישייה הזאת. גם בעידן שאחרי אבא.

שורה תחתונה: אלבום רוק אפל וטעון, אבל עלול להיות מונוטוני ומכביד לאורך זמן.